בש"פ 1188/17 איוון לבדב נ. מדינת ישראל

1.מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (מ"ת 22090-10-16, כבוד השופטת נ' בכור ) לפיה נעצר העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וייבוא סם מסוכן. על פי העובדות, במחצית שנת 2016, קשר העורר קשר עם אחרים לייבא סמים מאירופה לארץ. במסגרת הקשר ולשם קידומו, טס העורר מישראל לגרמניה ומשם למדינות נוספות באירופה. באוגוסט 2016 קיבל העורר לחזקתו כ-18 מארזים של סמים מסוכנים, שכללו קוקאין במשקל של כ-100 גרם נטו ו-1337 ריבועי LSD . המחיר המוערך לגרם קוקאין הוא 550 ש"ח בממוצע, ולריבוע LSD 75 ש"ח בממוצע. בתחילת אוקטובר 2016, טס העורר מפריז לישראל. הוא עוכב על ידי המשטרה בנתב"ג. נתפסו בתחתוניו 11 אריזות סמים. הוא אושפז ובמהלך אשפוזו פלט 7 אריזות סמים נוספות מגופו. אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, והחוק קובע חזקת מסוכנות בהינתן נסיבות העבירה.

טענת הסנגורית היא כי טעה בית משפט קמא בכך שלא הורה על מעצר בפיקוח אלקטרוני. ניתן, להשקפתה, להעניק אמון בחלופה שהוצעה, לנוכח המפקחים ואישיות העורר.

2.דין הערר להידחות. שירות המבחן אינו ממליץ על שחרור העורר. נכתב כי לא יהיה בחלופה ביתית כדי להפחית הסיכון בשחרורו לאורך זמן, והובעה ספקנות באשר למידת היענותו לסמכות חבריו – המפקחים שהוצעו. כך הגם שהשירות התרשם בצורה חיובית מהמפקחים המוצעים. אכן, יש והפגם בחלופה אינו נעוץ באישיות המפקחים אלא באישיות הנאשם. כך התרשם שירות המבחן במקרה דנן, תוך עריכת שני תסקירי מעצר אודות העורר.

יתרה מכך, העבירה מצביעה על מסוכנות ברמה גבוהה. לכאורה, העורר הפגין תעוזה, נכונות לחצות גבולות – תרתי משמע, והנזק שעלול היה להיגרם לו הסם לא היה נתפס רב מאוד. על פני הדברים, הראיות לכאורה הן בעוצמה רבה. לכך יש להוסיף את הרווח שציפה העורר להרוויח מנסיעתו לאירופה, תוך תחשיב של כמות כל סם לעומת מחירו בשוק.

3.התוצאה היא שהסנגורית לא הצביעה על כל טעות שנפלה בהחלטת בית המשפט המחוזי. הערר נדחה.