בש"פ 119/99 אכרמי נאסר נ. מדינת ישראל

1.שלושת העוררים הועמדו לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באישום של שוד בנסיבות מחמירות, והעוררים 2 ו3- גם באישום של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום נכנסו העוררים לחנות בגדים בטירה, נטלו לעצמם בגדים שערכם כ20,000- ש"ח והתכוונו לצאת מן החנות בלי לשלם עבור הבגדים; כאשר הבעלים של החנות (להלן - המתלונן) ניסה למנוע בעדם לצאת מן החנות בלי לשלם, תקף אותו העורר 2, עד שנגרמו לו חבלות חמורות; לאחר מכן דרשו ממנו העוררים 2 ו3- כי יבטל את התלונה נגדם, איימו עליו ודרשו ממנו כי יימנע מלזהותם. בית המשפט המחוזי (השופט ע' דוויק) קבע, בהחלטה מפורטת ויסודית, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום, וכי קיימת גם עילת מעצר. הוא בדק אם ראוי להסתפק, בנסיבות המקרה, בחלופת מעצר, וכך החליט לעניין זה:

"ג. למשיב 1 אין הרשעות קודמות אך תלויים ועומדים נגדו 3 מבדי"ם בענין עבירות רכוש ותקיפת שוטר. למשיב 2 הרשעה קודמת בענין החזקת נשק שלא כדין וקשירת קשר לביצוע פשע. כמו כן תלויים ועומדים נגדו שני תיקים בגין קבלת דבר בתחבולה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

למשיב 3 שתי הרשעות קודמות בגין 9 עבירות רכוש ובהן עבירות ברכב, התפרצות ועבירות סמים.

אין מדובר איפוא במי שאין בהם רבב.

ד.בחינת חומר החקירה מלמדת בעליל כי המתלונן היה מצוי תחת לחץ כבד להמנע מלהעיד או מלזהות את תוקפיו. קיים חשש ברור של שבוש הליכי-משפט שכן נראה כי גורלו של המשפט תלוי, במידה רבה, בהודעותיו של המתלונן ובגירסתו. עובדה זו יוצרת, בנסיבות הענין, עילת מעצר נוספת ובצידה טעם נוסף להימנע מישום חלופת-מעצר.

ה.אינני משוכנע כי חלופת מעצר על דרך מעצר בית בעיר טייבה יש בה כדי למנוע את המסוכנות הן מן העבירה ומאופיה האלים והן את החשש מניהול מערכת לחצים על המתלונן כדי שיחזור בו מדבריו. מתוך חלופת-המעצר עצמה יתכן ביצועם של לחצים כאמור ומתעורר חשש ברור כי יכול והמתלונן יפגע אם יתהלכו השלושה חופשיים. ההתפרצות האלימה בתחנת-המשטרה בעת-הזיהוי, סיפור החטיפה של המתלונן והביטוי הברור של אימתו מפני המשיבים מחזק חשש זה. עוד מתחזק החשש נוכח האופי האלים של מעשה השוד עצמו.

4.הגעתי איפוא לכלל דעה כי בשלב זה אין מקום לחלופת מעצר ויש להורות על מעצר בפועל. אין להוציא מכלל אפשרות כי בעתיד, אחרי שמיעת עדות המתלונן, יהא מקום לשקול מחדש שאלת המעצר במסגרת עיון-חוזר.

5.אני מורה איפוא על מעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם".

2.בא-כוח העוררים, בערר על ההחלטה של בית המשפט המחוזי, אינו טוען כי אין ראיות לכאורה לביסוס האישומים, אך הוא טוען בהודעת הערר כי ההחלטה של בית המשפט המחוזי מתבססת כולה על ראיה אחת בלבד, והיא עדות המתלונן ונספחיה. התשובה לכך כפולה. ראשית, עדות המתלונן יכולה להספיק כראיה לכאורה, בייחוד כאשר העוררים זוהו על ידו בדרכים אחדות, שכן יש בה, אם בית המשפט יקבל אותה כאמינה, כדי לבסס הרשעה. שנית, אין זה נכון כי ההחלטה של בית המשפט המחוזי מתבססת על ראיה זאת בלבד. מצטרפות אליה ראיות אחרות. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו גם את המזכר של השוטר שביקר בחנות המתלונן מייד לאחר השוד, והודעה של אשת המתלונן. באת-כוח המשיבה הוסיפה, בטיעון בפני, שקיימות ראיות נוספות: תעודה על בדיקה רפואית שנערכה למתלונן לאחר ארוע השוד וכרטיס ביקור של המתלונן שנמצא אצל אחד העוררים. המסקנה היא שיש בהחלט ראיות לכאורה נגד שלושת העוררים. וכפי שנאמר בהחלטה של בית המשפט המחוזי, אם קיימות ראיות לכאורה, אין טענה בפי בא-כוח העוררים כי לא קיימת עילת מעצר. לפיכך השאלה שנותרה, והיא למעשה השאלה המרכזית בערר, היא השאלה של חלופת מעצר.

3.בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה אין להסתפק בחלופת מעצר הן בשל המסוכנות של העוררים והן בשל החשש לשיבוש הליכי המשפט. גם זאת וגם זה אינו באים לידי ביטוי מלא בכתב האישום. הפרוטוקול של הדיון בבית המשפט המחוזי מצביע על פרטים נוספים. עולה ממנו, בין היתר, כי המתלונן היה נתון לסחיטה ואיומים מצד העוררים כבר שנה וחצי לפני ארוע השוד, נשוא כתב האישום; כי הוא נתון לפחד עמוק, שבא לידי ביטוי גם בבכי כאשר נתקל בהם במקרה בתחנת המשטרה; כי הוא נתון ללחץ ואיומים מצד אנשים אחרים, מאז ארוע השוד, כדי שיחזור בו מן התלונה; ועוד. התמונה המצטיירת היא שהעוררים הינם אנשים אלימים ומסוכנים. העובדה שהם פעלו כחבורה, וכנראה יש אנשים נוספים, אם קרובי משפחה ואם חברים, המפעילים לחץ על המתלונן כדי לבטל את ההליכים נגד העוררים, מגבירים את הסכנה. העבר של כל אחד מהם, כפי שבא לידי ביטוי בתלונות למשטרה, כתבי אישום תלויים ועומדים ואף הרשעות, מחזקים את חזקת המסוכנות. במצב זה דומני כי צדק בית המשפט המחוזי במסקנה שראוי להחזיק את העוררים במעצר, ולא להסתפק בחלופת מעצר.

4.בא-כוח העוררים הציע חלופת מעצר של מעצר בית, לא בטייבה, הקרובה למקום מגורי המתלונן, אלא בירושלים. הצעה זאת הועלתה כבר בפני בית המשפט המחוזי, אף כי הוא לא התייחס אליה במפורש בהחלטתו. אכן, מעצר בית בירושלים מחליש את המסוכנות ואת החשש מפני שיבוש הליכי המשפט. אך, לדעתי, אין הוא מסלק אותם במידה שתצדיק את שחרור העוררים מן המעצר.

בינתיים נקבעו שלושה מועדים לשמיעת המשפט: 8 במרץ, 9 במרץ ו27- באפריל. יש סיכוי שמועדים אלה יספיקו לסיום המשפט. מכל מקום, כפי שבית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, יתכן כי לאחר שתינתן עדותו של המתלונן, יהיה מקום לעיון חוזר בהחלטה לעצור את העוררים עד תום ההליכים.

בהקשר זה ראוי להזהיר מפני נסיונות להשפיע, אם במישרין ואם בעקיפין, על עדותו של המתלונן.

הערר נדחה.