בש"פ 1190/02 חסן בן עלי מנסור נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בתל-אביב יפו, המייחס לעורר ולנאשם נוסף מספר אישומים שעניינם עבירות של סחר בסמים - מכירת מנות של מריחואנה לאנשים שונים ובהזדמנויות שונות. במקביל להגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, ובית משפט השלום (השופטת ד' שריזלי) נעתר לבקשה והורה ביום 30.11.00 על מעצרו עד תום ההליכים. ביום 10.12.00 נדחה ערר שהגיש העורר על ההחלטה לעצרו, וכך נדחו גם בקשתו לעיון חוזר ביום 17.4.01 ואף ערר שהגיש העורר על החלטה זו ביום 1.5.01. ביום 29.5.01 הוגשה בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר, וביום 11.6.01 נתקבלה בקשה זו בבית משפט השלום בתל-אביב על ידי השופטת מ' דיסקין שהחליטה על שחרורו של העורר למעצר בית. השופטת ביססה החלטתה זו על הכרסום שחל בראיות התביעה, נוכח העובדה שעד אחד – קוזי - עבר להתגורר בארה"ב, ועד נוסף - יורי ספוז'ניקוב (להלן: יורי) לא התייצב להעיד.

ביום 25.12.01 נעצר יורי לאחר שהוצא כנגדו צו הבאה, ובעדותו סיפר כי העורר יצר עמו קשר במהלך ינואר 2001 וניסה להניאו מלהעיד במשפט, ובשל כך נמנע מלהתייצב למתן עדות בבית המשפט בדיון שהתקיים בתאריך 18.3.01. בעקבות עדות זו נעצר העורר והוגש נגדו כתב אישום נוסף המייחס לו עבירות של הדחה בעדות, הטרדת עד ושיבוש הליכי משפט. ביחד עם כתב האישום הוגשה בקשה מחודשת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו וביום 9.1.02 נעתר בית משפט השלום (השופט י' יצחק) לבקשה זו. על החלטתו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט צ' גורפינקל) אשר אישר את החלטתו של בית משפט השלום. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

בטיעוניו בכתב ובעל-פה, טען בא-כוח העורר כי לא סביר לעצור כיום את מרשו בגין ניסיונות להדחת עד שנעשו לפני כשנה. לטענתו, למדינה היה מידע על הניסיונות להדחת עד כבר במאי 2001, ולמרות זאת שוחרר העורר ממעצרו ביולי 2001. על כן, לטענתו, לא סביר לעצור מחדש את העורר, במיוחד נוכח העובדה כי לא עשה כל ניסיונות נוספים לשבש הליכי משפט במהלך מחצית השנה ששהה מחוץ לכותלי בית המעצר. עוד טען, הוא כנגד הראיות לכאורה שהובאו על ידי התביעה לעניין ההדחה. בא-כוח המדינה טען, כי שחרורו של העורר ממעצר ביולי 2001 נבע מכרסום בחומר הראיות כנגדו, שנבע בעיקר מסירובו של יורי להעיד. לטענתו, עתה משנעצר יורי, ניתן לבסס את האישומים כנגד העורר, ושחרורו של העורר ממעצר עלול להוביל לניסיונות מחודשים של העורר להשפיע על יורי ולמנוע ממנו להעיד.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שוכנעתי כי דין הערר להידחות. מפלטי השיחות ומהודעתו של יורי במשטרה עולה לכאורה כי העורר עשה מאמצים מרובים להניא את יורי מלמסור עדות כנגדו בבית המשפט. מאמצים אלה נשאו פרי, ואכן יורי לא התייצב להעיד בדיון שנקבע בעניינו של העורר ביום 18.3.01. העובדה שהעורר לא ניסה ליצור קשר עם יורי במהלך חצי השנה שבה היה משוחרר אינה בהכרח פועלת לזכותו, שכן התכלית שאותה רצה להשיג - אי התייצבותו של יורי להעיד כנגדו - הושגה לכאורה קודם לכן. עתה משנעצר יורי וניתן להניח שיעיד נגד העורר, ברי כי שחרורו של העורר ממעצר עלול לאפשר לו לנסות שוב להפעיל לחצים על יורי כדי שימנע ממתן עדות. אין לקבל מצב שבו יורי יוחזק במעצר מתוך חשש לניסיונות להדיחו, בעוד העורר יתהלך חופשי.

אציין, כי כפי שלמדתי בדיון מבא-כוח העורר יתכן כי העורר ויורי מוחזקים באותו בית מעצר, ואולי אף בתאים סמוכים. ברור כי מצב זה הוא בלתי מתקבל על הדעת, ועל שירות בתי הסוהר לדאוג להפריד ביניהם.

אשר על כן, הערר נדחה.