בש"פ 11901/04 רוני אפרתי נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 5.5.04. בפסק דין זה נתקבל ערעור המשיבה על חומרת עונשו של המבקש שהורשע בבית משפט השלום בעבירות של פגיעה בפרטיות, השגת גבול, שיבוש הליכי משפט והאזנת סתר, ועונשו בגין הרשעה זו הועמד בערעור על 50 חודשים. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 28.12.04.

2.לדברי המבקש הוא נקלע למצוקה אישית, למבוכה ולהלם, והיה חסר יכולת לתפקד, באופן שלא יכול היה להגיש את ערעורו במועד הקבוע בחוק. בנוסף, לאור הנסיבות אשר לא הובאו בפני בית המשפט קמא ולאור הסתירות הרבות במסקנות, סבור המבקש כי בית המשפט יקבל את הערעור. עוד מוסיף המבקש כי בית המשפט קמא הרשיע אותו בסוג עבירות שונה מהעבירות אשר יוחסו לו. לבסוף, סבור המבקש כי יש ביכולתו לשכנע את בית משפט זה כי ראוי שיזכה בטיפול שיקומי תחת מאסר ארוך נטול כל תוכן שיקומי או טיפולי. המשיבה מתנגדת לבקשה. לדבריה, אין בבקשה נימוק של ממש לאיחור הרב בהגשתה.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. הגם שבהליכים מסוג זה אין נדרש להראות טעם מיוחד לאיחור, הרי שטעם לאיחור – נדרש גם נדרש להראות, בייחוד נוכח האיחור הניכר, העולה על ששה חודשים. טעם כזה לא נמצא בבקשה דנן. הטענה כי המבקש נקלע למצוקה אינה יכולה להטען בעלמא כבסיס להארכת המועד בנסיבות אלו ובהיעדר הוכחה כי המדובר במצוקה השוללת יכולת לפעול להגשת ערעור או לפחות להארכת המועד. לא שוכנעתי גם כי סיכויי ההליך הם בני ממשות. אמנם בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של המערער אולם הדבר נעשה תוך מתיחת ביקורת קשה ביותר על מעשיו וחומרתם ודיון מפורט בטענותיו. צויין גם בפסק הדין בערעור כי "אין בעונש כדי למנוע מתן טיפול הולם למשיב... ובלבד שהמשיב ישתף פעולה עם גורמי הטיפול, ויפה שעה אחת קודם". במצב דברים זה, מקובלת עלי עמדת המשיבה לפיה אין יסוד להארכת המועד בהליך זה וכך אני מורה. הבקשה נדחית.