בש"פ 11919/05 פיני חן נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גניבה בידי עובד – עבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על-פי כתב האישום, עבד העורר בחברה שמושבה בסין ועיסוקה סחר ושיווק של יהלומים. העורר נטל מכספת החברה יהלומים בשווי של כ- 1.65 מיליון דולר וכן כסף מזומן בסך 60,000 דולר. או אז טס העורר לישראל דרך ציריך, וכעבור מספר שעות עזב בטיסה לקולומביה. עקבותיהם של היהלומים והמזומנים – לא אותרו. יצוין כי העורר המשיך מקולומביה לפנמה, וכעבור מספר חודשים שב ארצה – ואז נעצר.

בית משפט השלום בחן באריכות ובדקדקנות את חומר החקירה שהצטבר ביחס לעורר, ומצא כי יש בו כדי לבסס תשתית לכאורית מספקת לצורך מעצר. לא אחזור על כל הפירוט – די בשלב זה שאציין כי העורר קשר את עצמו לכאורה לעבירה בדברים שאמר למדובב וכן לאנשי משטרה, שלהם גם הציע הסדר טיעון שבמסגרתו הוא יחזיר את השלל. בית משפט השלום מצא גם כי קמה עילת מעצר נגד העורר, וזאת לא רק בשל היקף הגניבה, אלא בשל חשש להעלמת רכוש ולהימלטות מן הדין. בית המשפט הורה אפוא על מעצר העורר על לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי שדן בערר על החלטה זו של בית משפט השלום מצא כי מחומר החקירה אכן עולה לכאורה "הודאה של ממש", המהווה לכאורה "עוגן ראייתי מוצק". בית המשפט המחוזי סמך גם הוא על עילת המעצר שעניינה חשש ממשי להימלטות מן הדין, והגיע לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערר, תוך שהוא מציין כי אם יוצעו ערבויות כספיות ממשיות, ניתן יהיה לשקול בחיוב את שחרור העורר בתנאים. העניין שב לפתחו של בית משפט השלום במסגרת בקשת לעיון חוזר, אולם בית משפט השלום סבר כי אין בערבויות שהציע העורר כדי להפיג את החשש מפני הימלטות מן הדין והעלמת רכוש. בית המשפט המחוזי שב ואישר את החלטת בית משפט השלום. ואולם העניין לא תם – בית משפט השלום נדרש שוב לעניין, אולם מסקנתו לא השתנתה גם לאור הערבויות החדשות שהציע העורר. הפעם, במסגרת הערר, החליט בית המשפט המחוזי להורות על שחרור העורר בתנאים כדלקמן:

"א. ערבות עצמית וצד ג' בטוחה ע"ס 3,000,000 ש"ח.

...

ב.פקדון כספי ע"ס 500,000 ש"ח.

...

ג.מעצר בית מוחלט בבית אמו...

הערבה תחתום על ערבות נפרדת מהערבות צד ג' הבטוחה לעיל , בסך 250,000 ש"ח לפיה תתחייב להודיע למשטרה במיידי , באם יפר המשיב את צו מעצר הבית.

ד.נאסר על המשיב ליצור קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בפרשה.

נאסר על המשיב לצאת מהארץ.

...".

כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני. העורר סבור כי בחומר הראיות חל כרסום, אולם אין בטענותיו דבר המצדיק לקבוע היום, בניגוד לעמדת הערכאות הקודמות, כי אין תשתית לכאורית מספקת למעצרו. גם הטענות שמעלה העורר ביחס לסכום הגניבה ולהתנהגות המתלוננים – העולה לדבריו כדי שיבוש הליכי משפט – אין בהן כדי לשמוט את הקרקע מתחת לצורך בקביעת תנאים מחמירים ביותר לשחרורו; זאת, בעיקר, לנוכח החשש הממשי להימלטותו מן הדין, חשש המתבסס בראש ובראשונה על התנהגותו שלו בטרם נעצר, ושאינו מתפוגג גם לאור טענת העורר לפיה שב ארצה חרף ידיעתו כי הוא דרוש לחקירה.

שאלת התנאים לשחרורו של העורר לחלופת מעצר נדונה, כאמור לעיל, מספר פעמים בפני הערכאות הקודמות. הצעותיו של העורר נדחו משנמצא כי אין הן מספיקות, עד שלבסוף היה זה בית המשפט המחוזי שקבע, על יסוד מכלול הנסיבות, את התנאים ההכרחיים בטרם ישוחרר העורר מבית האסורים. בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה לא ראיתי עילה להתערב, זאת לאור היקף הגניבה לפי כתב האישום, התנהגותו של העורר ויתר הנסיבות.

הערר נדחה.