בש"פ 11921/05 עדנאן אלבעדי נ. מדינת ישראל

העורר מואשם, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעבירות של סחר בסם מסוכן. המדובר בשני אישומים, שבכל אחד מהם מתוארת עסקה שבמסגרתה רכש סוכן סמוי של משטרת ישראל, מן העורר, סם מסוכן מסוג הרואין – במקרה הראשון נרכשה כמות של 75.18 גר', ובשני – כמות של 981.80 גר'.

המדינה ביקשה לעצורת את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. בדיון בבית המשפט קמא הסכים בא-כוח העורר כי ביחס לאישום הראשון קיימות ראיות לכאורה, ואולם לשיטתו, לא כך ביחס לאישום השני. בית המשפט בחן את התמיהות שהעלה העורר ביחס לראיות הנוגעות לאישום השני, וקבע כי אלה ילובנו במהלך המשפט; לעת הזו, כך סבר בית המשפט קמא, קיימת תשתית לכאורית מספקת גם ביחס לאישום השני, וזאת לאור עדות הסוכן הסמוי ועדות מפעילו. בית המשפט ציין כי קיימת בעניינו של העורר עילת מעצר סטטוטורית, ועוד הוסיף כי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות אינו מפיג את המסוכנות הרבה, הנלמדת מכמויות הסם הנכבדות שבהן סחר העורר עם סוכן משטרה. בית המשפט ציין גם כי העורר נמנע מלהתייצב לחקירה, על אף שידע כי הוא דרוש במשטרה, וכי בעברו של העורר הרשעות בגין עבירות של החזקת סמים וסחר בהם, הוא ישב בבית האסורים בגין כך, ואף תלוי ועומד כנגדו מאסר על-תנאי. מסקנתו של בית המשפט היתה כי לא ניתן להפיג את המסוכנות בדרך של חלופת מעצר.

העורר משיג על החלטה זו. עיינתי בטענותיו, ולא מצאתי כי הן מקימות עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא. בית המשפט קמא פסק, ובדין, כי בשלב זה קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת גם ביחס לאישום השני. אולם מכל מקום, אין מחלוקת באשר לקיומה של תשתית ראייתית ביחס לאישום הראשון, ובנסיבות העניין, כאשר מביאים בחשבון את מסוכנותו של העורר, די בכך לשיטתי כדי להצדיק את מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר הצורך להותיר את העורר במעצר על לתום ההליכים המשפטיים כנגדו. אכן, כאמור, העורר כבר הורשע בעבר בעבירות של סחר בסמים והחזקת סמים. הוא ריצה עונשי מאסר. על אף זאת מכר, לכאורה, לסוכן משטרתי, סם מסוכן מסוג הרואין. לא למותר לציין כי על-פי עובדות האישום הראשון, שכאמור אין מחלוקת כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לגביו, העורר מיאן תחילה למכור לסוכן כמות של 50 גר' מן הסם, ואמר כי "לכל הפחות ימכור חצי קילוגרם סם" – כלשון כתב האישום. רק לאחר שהובהר לעורר כי אם איכות הסם תשביע את רצון הקונה, הוא ירכוש כמויות גדולות יותר, נאות העורר למכור לסוכן כמות מופחתת יותר של סם. מסוכנותו של העורר, כחל משרשרת הפצת הסם, ברורה וגלויה אפוא, וגם חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות אינו גורע ממסוכנות זו, במיוחד על רקע הנסיבות שתוארו בפסק הדין של בית המשפט קמא, בדבר אי-התייצבותו של העורר לחקירה לאחר שניסיונות בא-כוחו להגיע להסדר עם המשטרה לא צלחו.

אשר על כן, הערר נדחה.