בש"פ 11941/05 אשרף-אשר זיידאן נ. מדינת ישראל

העורר, ואחרים עמו, מואשמים בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של קשירת קשר לפשע, שוד מזוין בחבורה, שימוש ברכב ללא רשות וכליאת שווא. העורר לבדו מואשם גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית. תמצית כתב האישום: העורר והאחרים חברו יחד לשדוד ציוד מכני כבד מאתר הנשמר על-ידי חברת אבטחה. חבר המרעים הגיעו לאתר בשעת לילה, איימו על השומר באמצעות סכין, כפתו אותו וכיסו את ראשו. או אז שדדו "שופל" שהיה במקום. באותה עת אמור היה העורר לשהות בחלופת מעצר.

בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה שדי בהן למעצר העורר. העורר הופלל על-ידי אחד מהמעורבים בפרשה – כראמה שמו. זה האחרון מסר את שמו של העורר כמי שהיה מעורב בשוד, וציין כי מוצאו של העורר דרוזי-יהודי, הוא מתגורר בעיר תל-אביב וקעקוע טבוע על זרועו. הפרטים האלה נכונים בעקרם ביחס לעורר. כמו-כן זוהה העורר על-ידי כראמה במסדר זיהוי. בית המשפט הוסיף וציין כי עצור נוסף בפרשה – מאג'ד שמו – מסר שהוא מכיר את העורר ומספר הטלפון הנייד של העורר היה בחזקתו. זאת ועוד, טלפון נייד זה אוכן בזירת השוד – למרות שהעורר גרס שכלל לא היה נוכח במקום; גרסאותיו המאוחרות של העורר בניסיונו להסביר ממצאים אלה – ובהן טענתו כי הטלפון הנייד נגנב ממנו – הן, לדעת בית המשפט קמא, גרסאות כבושות לכאורה, בלתי-אמינות על פני הדברים (בין היתר לנוכח העובדה שהעורר לא דיווח לחברת הסלולאר על אודות גניבת המכשיר), ומכל מקום הן יתבררו במסגרת המשפט. בית המשפט ציין כי גרסת האליבי של העורר, לפיה שהה עם חברתו במקום אחר, לא אושרה על-ידה אך גם לא נשללה. על יסוד כל אלה, ועל אף טענות העורר בדבר פגמים שנפלו לדידו בחקירה, נמצא כי קיימת תשתית לכאורית מספקת.

אשר לעילת המעצר: בית המשפט המחוזי קבע כי זו קיימת ואין על כך מחלוקת, זאת לנוכח העבירות המיוחסות לעורר והנסיבות שבהן בוצעו על-פי כתב האישום – תכנון, תחכום והפעלת אלימות. מה גם שהעורר, בעל עבר פלילי מכביד, הפר את תנאי השחרור שנקבעו בהליך אחר המתנהל כנגדו. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו, וזאת תוך שבית המשפט מאבחן בין עניינו של העורר לעניינו של נאשם אחר בפרשה, חאלדי שמו, ששוחרר למעצר בית.

על החלטה זו מלין העורר בפני. הודעת הערר ארוכה ומפורטת, ובמסגרתה משיג העורר, בראשו ובראשונה, על מסקנתו של בית המשפט קמא בדבר קיומה של תשתית לכאורית מספקת למעצר. לדעתו, למקרא הודעתו של כראמה עולות תמיהות שונות, והתיאור שמסר ביחס לעורר אינו מתאים לחזותו החיצונית; בהקשר זה מוסיף העורר וטוען כי כראמה לא תיאר קעקועים אחרים, בולטים, על גופו של המערער. מסדר הזיהוי – כך טוען העורר – היה לקוי עד כי אין לייחס לו משקל כלל, זאת מאחר וכראמה ראה את העורר ושמע את שמו עוד קודם לעריכת המסדר. העורר שב ומסביר כי מכשיר הטלפון הנייד, שאוכן בזירת האירוע, נגנב ממנו שלושה חודשים עובר לשוד. לדבריו, אין תימה על כך שחברתו התקשתה לדלות מזיכרונה האם שהתה במחיצתו בליל השוד. העורר מעלה השגות נוספות ביחס לתשתית הראייתית, וכן הוא עומד על פגמים שנפלו לשיטתו בחקירה. לחלופין, סבור העורר חלקו-שלו בפרשה פחות משל אחרים. לגבי עילת המעצר, גורס העורר כי אין לומר שנתגלתה זו מסוכנות, והא ראיה לכך – התמהמהותה של המדינה במעצרו ובחקירתו. לדעת העורר, יש לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

דין הערר להידחות.

כאמור, העורר מעלה שורה ארוכה של טענות ביחס לתשתית הראייתית שבידי התביעה. עיקר טענותיו נבחנו על-ידי בית המשפט קמא, שפסק כי ראוי להן שיתבררו במהלך המשפט, אולם בשלב זה ולצורך הליך המעצר, הן אינן גורעות מן המסקנה כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעה. עמדתו של בית המשפט קמא בעניין זה מקובלת עלי. זיהויו של העורר על-ידי אחד המעורבים בפרשה, כאשר זה האחרון ידע לספר פרטים על העורר שאינן ניתנים לניחוש על-ידי מי שלא פגם בו מעולם; איכון הטלפון הנייד של העורר בזירת השוד, בעוד העורר מכחיש נוכחות במקום, ומוסר גרסה מאוחרת, מוקשית, לפיה המכשיר נגנב ממנו זמן רב קודם לאירוע; טענתו של מאג'ד כי הוא מכיר את העורר, כאשר אותו מאג'ד מחזיק במספר הטלפון של העורר, וכאשר העורר מצדו טוען שאין הוא מכיר איש מן המעורבים בפרשה; ואי-אישוש טענת האליבי שמסר העורר – כל אלה די בהם, בשלב זה, כדי להצדיק את מסקנתו של בית המשפט קמא בדבר תשתית ראייתית לכאורית מספקת.

נותרה שאלת המסוכנות, וזו עולה באופן ברור וחד-משמעי מן העבירות המיוחסות לעורר ומן הנסיבות שבהן בוצעו על-פי כתב האישום. המשיבה הסבירה בדיון כי העיכוב במעצר העורר נבע מכך שהתקיימה חקירה סמויה, והמעצר התבצע משעה שנצטבר די חומר ראיות בעניינו של העורר. גם בעניין זה צדק אפוא בית המשפט קמא, ואין כל עילה להתערב במסקנתו.

אשר על כן - הערר נדחה.