בש"פ 1195/09 אחמד חג'אב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 29.1.2009 בתיק מ"ת 4913-01-09, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק

פ' 4904-01-09.

נגד העורר הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים והמקיף שתי עבירות של התחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 רישא + סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של זיוף, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; ועבירות בנשק, לפי סעיף 144(א)+(ב) (רישא + סיפא) לחוק העונשין.

האישום הראשון מתאר כיצד ביום 26.10.2008 התייצב העורר במשרד הפנים בעיר עכו והציג עצמו בתור אחיו, תוך שהוא טוען כי תעודת הזהות שלו אבדה ומבקש תעודת זהות חדשה. העורר מילא טופס הנושא את פרטי אחיו והצמיד לטופס את תמונתו. עקב זאת הונפקה לו תעודת זהות הנושאת את תמונתו עם פרטיו של אחיו. האישום השני נוגע ליום 30.12.2008 בו עצרו שוטרים את רכבו של העורר במסגרת בדיקה שגרתית והלה הציג עצמו בכזב כאחיו תוך שהוא עושה שימוש ברשיון נהיגה הנושא את פרטי האח ותמונתו של העורר. בחיפוש שנערך ברכבו נמצא מוסתר אקדח מאולתר טעון בכדור ללא שהיה לעורר רשיון להחזיק ולשאת אקדח.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 29.1.2009 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ), בגדרה הורה הוא כאמור על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטה קבע בית המשפט כי העבירות בנשק המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות ועילה למעצרו. זאת, במיוחד כאשר מ דובר

בנשק מאולתר המוסווה להיראות כחפץ תמים ובשילוב עבירות ההתחזות המיוחסות לעורר המעלות חשש ממגמה לביצוע עבירה תוך טשטוש זהות המבצע. בענין האפשרות לשחרור העורר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט

המחוזי כי נסיבות המקרה, היינו, השילוב בין עבירות הנשק המיוחסות לעורר יחד עם העבירות הנוספות במסגרתן פעל בתחכום לטשטוש זהותו, שוללות אפשרות ליתן בו אמון כי יכבד תנאי חלופת מעצר כלשהי ולפיכך לא ניתן לעת הזו לשקול את שחרורו לחלופת מעצר. בנסיבות הענין לא ראה בית המשפט

גם טעם להורות על עריכת תסקיר על ידי שירות המבחן בעניינו של העורר.

מכאן הערר שבפניי בגדרו טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט עת קבע כי מקרהו של העורר אינו מתאים לחלופת מעצר, ונמנע מלהורות כי יוכן תסקיר של שירות המבחן בעניינו. זאת, לאור הפסיקה הרחבה המדגישה את חשיבות השחרור לחלופת מעצר מקום שניתן הדבר, ולאור העובדה כי לעורר אין הרשעות קודמות והתנהלותו עד כה היתה נורמטיבית. עוד צוין מצבו הבריאותי הקשה של אביו.

מנגד טענה באת כוח המשיבה כי בנסיבות הענין משקבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן ליתן אמון בעורר ולאור החשש משיבוש הליכי משפט והמסוכנות הנלמדים מהעבירות המיוחסות לו, אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו, בטענות הצדדים ובהחלטת בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי יש לדחות את הערר.

על המסוכנות הנלמדת מעבירות בנשק, עמד בית משפט זה כבר פעמים רבות (ראו למשל, ע"פ 8717/06 טולידו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.2008) והאסמכתאות שם). מ דובר בעבירות שפוטנציאל הסכנה לציבור הגלום בהן הינו ממשי ביותר ועלול להוביל לתוצאות טראגיות של אובדן חיי אדם, בין אם במכוון ובין אם ברשלנות. אומנם, בנסיבות המקרה שבפניי מ דובר לכאורה אך בכלי נשק בודד, אולם למדים אנו מכתב האישום כי מ דובר בנשק מאולתר אשר רמת הבטיחות בו מן הסתם אינה גבוהה וכי הסיבה בשלה נשא העורר את הנשק, לדבריו, הינה עקב סכסוך עם אדם אחר, היינו, פוטנציאל השימוש בנשק מאולתר זה לא היה כנראה מבוטל. עוד יצוין, כי כשם שעמד על כך בית המשפט המחוזי, שילוב עבירה זו יחד עם הניסיון המיוחס לעורר להסוות את זהותו מעלה חשש ממשי מפני תוכניותיו העתידיות של העורר והמסוכנות הנשקפת ממנו.

מקובלת עלי גם קביעת בית המשפט המחוזי כי בעבירות הזיוף והמרמה המיוחסות לעורר יש כדי לשלול את אמון בית המשפט בו ולהקשות על שקילת חלופת מעצר בעניינו. ודוק, ספק האם היה כלל בתסקיר מטעם שירות המבחן כדי להשפיע על שאלה זו של אמון בית המשפט בעורר הנלמדת מעצם מעשיו על פי המיוחס לו בכתב האישום. לפיכך, לא נפל פגם לטעמי בהחלטת בית המשפט המחוזי בנסיבות הענין שלא להורות על הכנת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו.

נוסף על אלו אציין, כי על פניו נראה שאין משפטו של העורר צפוי להיות סבוך ואינו מקיף עדי תביעה רבים, מה גם שרובם שוטרים. בנסיבות אלו יש לקוות כי ככל שלא יעלו נסיבות בלתי צפויות, ההליכים בעניינו של העורר יסתיימו בפסק דין בתוך פרק זמן קצר יחסית והפגיעה בחירותו תהה מצומצמת ככל הניתן.

מכל הנימוקים הללו, נדחה הערר.