בש"פ 11999/05 זמנה ביילין נ. מדינת ישראל

כתב-האישום מייחס למערער עבירה של ניסיון שוד בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען בכתב-האישום, פנה העורר למתלוננת ברחובה של עיר, כשהוא מחזיק מוט ברזל בידו וביקש ליטול את כספה. משהבהירה לו כי אין ברשותה סכום כסף, היכה אותה בראשה באמצעות המוט ונמלט מן המקום. כתוצאה מן המעשה נגרם למתלוננת חתך בגולגולתה באורך של כחמישה ס"מ. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו. על-כך הוא עורר היום.

שתי טענות מרכזיות בפי העורר: האחת, כי העבירה שראוי היה, אם בכלל, להאשימו בה היא עבירה של תקיפה וחבלה ולא עבירה של שוד או ניסיון לשוד, שכן את החבטה בראשה חבט רק לאחר שהתברר לו כבר שאין ברשותה כסף. עוד הוא מלין על כך כי בית-המשפט לא נעתר לבקשתו לדחות את הדיון, על-מנת להציג חלופה של מעצר – שהות בעיר אחרת בדרום הארץ בפיקוח קרובי משפחה שלו.

דין הטענות להידחות.

אכן, לעיתים מזומנות נתקלים אנו בבחירה להימנע מהגשת אישום בעבירות שעניינן שוד, והמרתן בעבירות אחרות, קלות יותר, כמו תקיפה בשל גניבה. בחירה זו, אין לה מקום כאשר מדובר בביצוע מעשה אלימות או אפילו איום לבצע מעשה אלימות כנגד אדם כדי להשיג את הדבר הנגנב על-ידו, או כדי למנוע התנגדות לגניבת דבר, עובר עבירה של שוד, ואין נפקא מינא אם האיום במעשה האלימות או מעשה האלימות בוצעו בשעת מעשה או בתכוף לפניו, או לאחריו. תקיפת אדם, דחיפתו, משיכה בכוח של חפץ מרשותו, קריעת שרשרת מצווארו, משיכתו, בין ישירות ובין בדרך של משיכת החפץ הנגנב – כל אלה הם מעשי שוד.

בענייננו, לא זו בלבד שהמערער ביצע, לכאורה, מעשה אלימות סמוך לאחר נסיונו להשיג את הדבר הנגנב, אלא שהוא עבר את העבירה, לכאורה, בנסיבות המתוארות בסעיף 402(ב) לחוק, בהיותו מזוין בנשק קר, או למצער, במכשיר אחר שיש בו כדי לסכן חיים. מי שחובט בגולגולתו של אחר מסוכנותו ברורה וגלויה לעין. מי שעשה זאת כבר בעבר – עשוי להיחשב גם כמי שמועד לבצע מעשים מסוג זה. במקרה זה, הובא כבר העורר לדין בגין עבירה דומה בעבר בעת שביקש למשוך מידיה של קשישה את תיקה, פגע בה ונמלט מן המקום, ואף איים על עובר אורח שביקש ללכוד אותו. מאסר בפועל ומאסר מותנה שהוטלו עליו בעבר לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע את מעשיו הקשים.

וכאן באים אנו לטענה השנייה של העורר וגם אותה כאמור יש לדחות. בית-המשפט המחוזי, בצדק לא בחר בחלופה של מעצר לאחר ששקל את האפשרות הזאת. לאור נסיבות המקרה, לא היה מקום וצורך במקרה זה לקבל תסקיר משירות-המבחן לעניין המעצר, ולא הייתה תועלת בבדיקת חלופת המעצר, שעניינה שהותו של העורר בעיר אחרת, ולו גם בפיקוח בני-משפחה. אין טענה כי הייתה היכרות מוקדמת בין העורר לבין קורבנו והסיכון שהוא יפגע בעובר אורח אחר, כפי שעשה פעמיים בעבר, על-פי הראיות לכאורה, מתקיים וימשיך להתקיים גם אם ישהה העורר במקום אחר.

התוצאה היא שאין עילה להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי והערר נדחה.