בש"פ 121/07 אלירן פרץ נ. מדינת ישראל

בחודש פברואר 2006 ביצע העורר, יליד שנת 1977, שוד בחנות בגדים בתל-אביב. הוא נעצר ביום 10.12.06, ובכתב האישום שהוגש נגדו יוחסה לו עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וכנגד החלטה זו מכוון הערר שבפני. נטען, כי בית משפט קמא שגה בתוצאה אליה הגיע, מכל אחד מן הטעמים הבאים: חלף זמן ניכר מאז בוצעה העבירה ועד אשר הוגש כתב האישום; העורר הינו אדם צעיר שנטל אחריות על מעשיו ויש תקווה לשקמו; השוד לא לווה באלימות כלפי הקורבן; ולבסוף, הפנה בא-כוחו המלומד של העורר להמלצתו של שירות המבחן לעשות שימוש בחלופת מעצר.

לא מצאתי בכל אלה עילה לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי. השיהוי שחל במעצרו של העורר, נגרם בעטיו של זיהוי מאוחר של טביעת אצבע שהוא הותיר בזירה, והקושי לאתרו בבית אמו. יתרה מכך, אותו שיהוי העניק לעורר הזדמנות להוכיח כי יש ממש בכוונתו המוצהרת להימנע מביצוען של עבירות נוספות ולעלות על דרך המלך. דא עקא, מתברר כי עד למעצרו הוסיף המשיב לעסוק בפלילים, ונפתחו נגדו שלושה תיקי חקירה בחשד לביצוען של עבירות התפרצות, אחת בחודש מרץ 2006 ושתיים בחודש ספטמבר. כאשר אתה מצרף נתון אחרון זה לעברו הפלילי של העורר, שגם במאסר ממש כבר התנסה, וכן את העובדה שאת העבירה הנוכחית ביצע כשמאסר על-תנאי עומד נגדו, שוב אין מנוס מן המסקנה כי שחרורו כמוהו כהנחת סכנה מוחשית לפתחו של הציבור.

נוכח כל אלה, דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.