בש"פ 1211/99 מדינת ישראל נ. פלוני

1.לפני ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בנצרת, בב"ש 331/99, מפי סגן הנשיא א' אסא, בה הוחלט לדחות את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו ולשחררו בערובה ל"מעצר בית".

2.ביום 16.2.99 הוגש כנגד המשיב כתב אישום בת.פ. 234/99, בבית המשפט המחוזי בנצרת. בכתב האישום מיוחסות למשיב עבירות של מעשה סדום בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה והדחה בחקירה, שבוצעו כולם, לפי הנטען, כלפי ילדה בת ½14. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 7.2.99, בעת שהמשיב עבד בשיפוץ דירתה של משפחת הילדה, נכנס המשיב לחדרה של הילדה, משך בצמתה בחוזקה ונגע בידו בחזה שלה, עד שהילדה הדפה אותו ממנה. למחרת, על פי כתב האישום, שוב נכנס המשיב לחדרה של הילדה, סגר את הדלת, סתם את פיה של הילדה בכף ידו וביצע בה מעשה סדום בניגוד לרצונה. לאחר מכן ניסה המשיב להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של הילדה, אך נסיונותיו הופרעו כאשר אימה של הילדה ניסתה לפתוח את דלת החדר ולהיכנס פנימה. עוד נטען כי בטרם נכנסה האם לחדר איים המשיב על הילדה שלא תספר את אשר ארע.

3.עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית-המשפט המחוזי בנצרת בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט קמא בחן את התשתית הראייתית, תוך התייחסות להודעות הילדה והאם במשטרה. בית המשפט התייחס "התיחסות זהירה יותר" לדבריה של הילדה במשטרה בשל אמירתה כי היא שונאת את המשיב. בהמשך ציין בית המשפט:

אין כמובן לשלול את דיברי המתלוננת כליל, אולם לגבי קביעת העבירה שאותה ביצע המשיב, אין ספק כי עשויים להתעורר שאלות ביחס לטיב אותן עבירות, מכאן שאין לומר חד משמעית כי התשתית הראייתית שבידי התביעה אכן תומכת חד משמעית באותן עבירות המיוחסות למשיב.

אין למשיב כל הרשעות קודמות, ואפילו אם קיימת חומרה במעשים המתוארים בכתב האישום, הרי כאמור חומרה זו תוכל להקבע רק לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת בפני בית משפט ועדיין אין אפשרות חד משמעית לקבוע חומרה זו.

בית המשפט קמא סבר כי בנסיבות אלה אין הצדקה למעצרו של המשיב וכי יש מקום לחלופת מעצר של "מעצר בית", אשר תבטיח את הרחקתו של המשיב מהמתלוננת. בית המשפט המחוזי הורה כי המשיב יוחזק ב"מעצר בית" בבית אימו, כנגד הפקדת ערבות עצמית בסך 15,000 ש"ח וערבות צד ג' בסך 15,000 ש"ח. כן נאסרה יציאתו של המשיב מן הארץ והוא נדרש להפקיד את דרכונו במשטרה.

4.על ההחלטה לשחרר את המשיב ל"מעצר בית" הגישה המדינה ערר לבית משפט זה, הוא הערר שלפני. בערר טען בא-כוחה של המדינה כי הודעות הילדה והאם במשטרה מקימות תשתית ראייתית לכאורית, שדי בה כדי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הוא ציין כי בהודעות הילדה יש פירוט מלא של המעשים המיוחסים למשיב וכי על פניה זו עדות אמינה. לכך מתווספת עדות האם על כך שבכניסתה לחדר הילדה ראתה את המשיב כאשר מכנסיו מופשלות, ואת הילדה כשהיא אדומה ורועדת. חיזוק נוסף, עצמאי, לחומר הראיות הוא מצבה הנפשי של הילדה בסמוך לארועים המתוארים.

5.בא-כוחו של המשיב הצביע בפני בית המשפט על סתירות ואי התאמות בין ההודעות השונות שניתנו על-ידי הילדה (שלוש במספר), ובין הודעותיה לבין אלו של אימה, אף הן שלוש במספר. בא-כוח המשיב התמקד בעיקר בפרטים הבאים:

(א) בהזדמנות אחת מספרת המתלוננת כי המשיב סגר את דלת החדר, ובהזדמנות אחרת היא אומרת שהוא סגר חצי דלת.

(ב) הילדה סיפרה בהודעתה כי המשיב הפשיל את חולצתה ואת מכנסיה כאשר ביצע בה את המעשה המגונה ואת מעשה הסדום. לעומת זאת האם בהודעתה לא סיפרה כי כאשר נכנסה לחדר ראתה את הבת עירומה.

(ג) בא-כוח המשיב עמד גם על אי התאמות בין שלוש הודעותיה של המתלוננת בקשר לתיאור המפורט של המעשים המיניים שביצע בה המשיב. כמו כן בהודעתה של האם היא מספרת רק על מעשה הסדום הראשון המיוחס למשיב ואינה מספרת על הנסיון שעשה המשיב להחדרת איבר מינו לפי הטבעת של הילדה.

כן פירט בא-כוח המשיב סתירות ותמיהות פחותות ערך יותר.

6.עברתי בעיון על הודעותיה של המתלוננת ושל אימה על רקע טענותיו של בא-כוח המשיב. הגעתי למסקנה כי אין לפני סתירות מהותיות העשויות לגרוע מן התשתית הראייתית לכאורה. אדון בקצרה בסתירות הנזכרות על-ידי בא-כוח המשיב. באשר לסתירה הראשונה הנזכרת בנוגע לסגירת דלת החדר, לא מדובר כלל בסתירה. לפי כל ההודעות, לרבות הודעתו של המשיב, הוא סגר את דלת הכניסה לחדרה של הילדה כאשר נכנס לחדר. הדלת השניה, אשר נותרה פתוחה למחצה, היא דלת הארון בחדר של הילדה, כפי שמסבירה המתלוננת בעמוד 4 להודעתה מיום 9.2.99.

באשר לסתירה המתייחסת לכך שהאם לא ראתה את הילדה עירומה, גם בסתירה זו אין ממש. הילדה סיפרה כי כאשר שמעו את האם מנסה להיכנס לחדר היא לבשה מהר את המכנסיים וסידרה את החולצות שלבשה, והמשיב לבש את תחתוניו. (עמוד 5 להודעת המתלוננת מיום 9.2.99). לאם נדרש פרק זמן של כשתי דקות כדי להיכנס לחדר כי דלת החדר מקולקלת ומאוד קשה לסגור ולפתוח אותה (עמוד 3 להודעת המתלוננת מיום 9.2.99; עמוד 1 להודעת האם מיום 9.2.99). עדות זו מתיישבת עם עדותה של האם כי כאשר נכנסה לחדר ראתה את המשיב כשמכנסיו מופשלות ואת הבת כשרוכסן חולצתה פתוח למחצה.

באשר ליתר הסתירות, לא רק שאינן מהותיות, אלא שהן גם הוסברו בהודעותיהן הנוספות של המתלוננת ושל אימה במשטרה, הסבר אשר מתקבל על הדעת לכאורה.

7.מסקנתי היא כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי התשתית הראייתית שבידי התביעה אינה תומכת חד משמעית בעבירות המיוחסות למשיב ואינה מספיקה למעצרו. לפנינו עדות מפורטת של המתלוננת, עדות שמוצאת חיזוק על-ידי עדותה של האם, המשתלבת בעדות בתה. לאחר שהגעתי למסקנה כי אין בעדויות אלה משום סתירות מהותיות, נוצרה תשתית ראייתית לכאורה, המצדיקה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, בהתחשב בטיב האישומים ובחומרתם. יש לזכור כי בשלב הביניים של מעצר עד תום ההליכים בית המשפט אינו מכריע במהימנותם של עדים. הכרעה זו נעשית בהליך הפלילי העיקרי (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133).

אי לכך הערר מתקבל והחלטתו של בית המשפט שלמטה מתבטלת. אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.