בש"פ 1212/02 זוהר פלר נ. מדינת ישראל

העוררים הם אחים, העורר 1 בן 24 והעורר 2 בן 19. ביום 17.1.02 הוגש נגדם כתב אישום משותף המייחס להם ביצוע של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 בנסיבות האמורות בסעיף 335(א)(2). המתלונן הינו אדם מבוגר בן 74 העובד בעיריית תל-אביב כמלווה להסעת תלמידים באוטובוס מיוחד.

על-פי האמור בכתב האישום, ביום 24.12.01 המתינו העוררים למתלונן בתחנת ההורדה של הסעת בית-הספר של אחיהם הקטין, לאחר שזה התקשר אל העורר 1 וקבל בפניו על-כך שהמתלונן מציק לו. התברר כי לאחר שהמתלונן העיר לקטין על התנהגותו הפרועה בהסעה בעבר, ואף דיווח לסגנית מנהלת בית-הספר על התנהגות זו, ראה הקטין להתלונן נגדו. כאשר ירד המתלונן מן האוטובוס, ניגשו אליו העוררים, שאלו אותו לשמו ולאחר שענה להם התנפלו עליו והלמו בראשו באגרופיהם. לאחר שהמתלונן נפל אל הרצפה, בעטו בו העוררים בכל חלקי גופו, לרבות בראשו, בחזהו, בפניו ובבטנו ודרכו עליו בנעליהם. אנשים שנכחו במקום לא הצליחו להפסיק את תקיפת המתלונן. לאחר מכן ברחו העוררים מן המקום והשאירו את המתלונן כשהוא שרוע על הרצפה על סף אובדן הכרה. למתלונן נגרמו חבלות חמורות בראשו, בחזהו ובפניו, וכן נמצא נוזל חופשי בחלל בטנו ושברים בצלעותיו. המתלונן אושפז למשך שישה ימים בבית-החולים, הוא סובל מסחרחורות, נוטל תרופות ונזקק להשגחה.

עם הגשת כתב האישום פנתה המדינה לבית-המשפט בבקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים נגדם. ביום 30.1.02 הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט צ' גורפינקל) על מעצרם עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. לטענת בא-כוח העוררים מדובר באחים שגדלו במשפחה שבה היה אב אלים ולאחר שנותקו ממנו, היוו הם דמות אב לאחיהם הקטין. עוד לטענת בא-כוחם, טענותיו של אחיהם הקטן כי המתלונן מציק לו ו"נותן לו עיתונים בראש" גרמה להם להחליט על מפגש עם המתלונן בכדי לדבר אתו. לטענת הסניגור, המתלונן הוא שתקף את העורר 1 ראשונה ורק לאחר מכן הם השיבו. בא-כוח העוררים טען עוד כי מדובר באירוע קצר שאינו מעיד על אורח חייהם של העוררים. העורר 1 חי עתה עם משפחתה של חברתו ועורר 2 הוא חייל בשירות חובה. טיעונו של הסניגור היה כי ניתן למצוא חלופה הולמת שתשיג את מטרת המעצר בביתה של חברתו לחיים של העורר 1.

בא-כוח המדינה טען כי מעשה האלימות הקשה של העוררים מצביע על מסוכנותם וכי בנסיבות העניין ולנוכח אופיים של העוררים אין תחליף למעצר. לטענתו מדובר בעוררים אלימים ביותר, אשר לא חשבו על תוצאות מעשיהם, ושומה על בית-המשפט להגן על הציבור מפניהם. כמו-כן טען כי יש נגד העוררים ראיות טובות להוכחת אשמתם ובכלל זה הודעת אחיהם הקטין והודעות נהג האוטובוס ובעל חנות סמוכה, אשר היו עדים למעשה.

מעשה האלימות אשר לכאורה ביצעו העוררים, הוא מעשה אלימות קשה שהביא לתוצאות חמורות ביותר. המעשה כוון כלפי אדם קשיש שהעוררים חבלו בו באכזריות. דאגתם הכנה של העוררים לשלום אחיהם אינה גורעת מחומרת מעשיהם, ומהמסוכנות הנשקפת מהם. זאת ועוד, חרף גילם הצעיר הספיקו השניים לצבור הרשעות קודמות בעבירות אלימות ורכוש, ואחד מהם אף בעבירת החזקת סכין שלא כדין. עברם הפלילי מלמד, איפוא, כי העוררים הם צעירים אלימים ומסוכנים. מתסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט קמא עולה כי לא ניתן לשלול סיכון להישנות העבירות. עוד ניתן להתרשם מהאמור בתסקיר המבחן, כי חלופת המעצר המוצעת היא בעייתית.

בנסיבות אלה לא ראיתי מקום להתערבות בהחלטת בית-המשפט קמא.

הערר נדחה.