בש"פ 1214/97 חלמיש יצחק-רב נ. בית הדין הארצי לעבודה

זו ערער חלמיש לבית הדין הארצי לעבודה, אך ערעורו נדחה בשל אותו טעם של היעדר סמכות.

4.על הכרעת-דין זו האחרונה העתירה שלפנינו. העתירה היא, כי נחליט שהתביעה מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה, וכי נחזיר את הדיון לבית הדין האזורי ונורה אותו לדון בה לגופה.

על סמכותו של בית הדין לעבודה בתובענות שעילתן

ביחסי עובד ומעביד ועל הסמכות בעניינם של סוהרים

5.חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט1969- הוא החוק הקובע את סמכויותיו העיקריות של בית הדין לעבודה. ענייננו עתה הוא באותה סמכות - סמכות ייחודית - שהחוק מעניק לבית הדין לעבודה, להידרש לתובענות שבין עובד למעביד. מורה אותנו סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, וזו לשונו:

" סמכות בית-דין איזורי

24.

(א) לבית-דין איזורי תהא סמכות ייחודית לדון-

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]"

סמכותו של בית הדין לעבודה - זו הסמכות הקבועה בסעיף 24(א)(1) לחוק - תולה עצמה בשני תנאי-יסוד אלה: אחד, הסיכסוך שלפניו הוא סיכסוך בין עובד (או חליפו) לבין מעביד (או חליפו); ושניים, עילת הסכסוך היא ביחסי עובד ומעביד. תנאי מוקדם לסמכות הוא, איפוא - בגידרי סעיף 24(א)(1) לחוק - כי המתדיינים שלפני בית הדין לעבודה הינם עובד ומעביד והסיכסוך ביניהם מקורו ביחסיהם כעובד ומעביד.

בימים שמכבר עובד היה עובד, מעביד היה מעביד, ובתי המשפט לא נתקלו בקשיים מיוחדים עד שהצביעו על פלוני כעל עובד ועל פלמוני כעל מעביד. לא עוד. מציאות חיינו נסתבכה והלכה, הרב-גוניות בצורות ההתקשרות רבו והלכו, עד שכיום נתקשה לא-אחת לקבוע מיהו ומהו עובד ומיהו ומהו מעביד. ראו: מרדכי מירוני, "מיהו המעביד - הגדרת יחסי עובד-מעביד בתבניות העסקה מודולאריות", עיוני משפט ט (תשמ"ג1983-) 505. המיבחן לקביעת יחסי עובד-מעביד הינו כיום "מיבחן מעורב", ושמו של המיבחן יעיד עליו כי מושג ה"עובד" (וכנגזר ממנו - מושג ה"מעביד") הינו מיבחן מורכב ובו מיבחני-מישנה שונים. ראו: דנג"צ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה

(טרם פורסם). ראו עוד והשוו: דב"ע נב/ 3-254 פריץ נ' מפעל הפיס , פד"ע כו 372; מנחם גולדברג, "'עובד' ו'מעביד'- תמונת מצב" עיוני משפט יז (1992), 19. מסקנה נדרשת מכאן היא, כי יש שפלוני יהא "עובד" בהקשר אחד ולעניינו של חוק אחד, ובהקשר אחר ולעניינו של חוק אחר לא יהיה "עובד".

עד כאן - עובד ומעביד על דרך הכלל.

6.שוטר וסוהר עובדי-מדינה הם, וכמוהם ככל עובדי-מדינה אחרים, "עובדים" הם בגידרי סעיף 24(א)(1) לחוק. כל שוטר וכל סוהר הינם "עובדים", והמדינה הינה "מעבידתם". ראו והשוו: דב"ע מד/ 3-59 אברהם טרר נ' מדינת ישראל , פד"ע טז 32; דב"ע מה/ 3-77 פקד יחזקאל גרשון ואח' נ' מדינת ישראל , פד"ע יז 337. ראו עוד: רות בן-ישראל, "ה'נבחר' ו'בעל התפקיד על-פי דין' - האמנם עובדים הם?" שנתון משפט העבודה ב (1991), 69. בסיכסוך בין כל אחד מאלה ובין המדינה - סיכסוך שעילתו ביחסי עובד ומעביד - סמכות השיפוט נתונה איפוא לבית הדין לעבודה, הן לעניינם של שוטרים הן לעניינם של סוהרים. כך הוא, למשל, בנושאי שכר וגימלאות. ראו, למשל: דב"ע נג/ 2-18 מנחם יהב נ' מדינת ישראל , "עבודה ועוד", עבודה ארצי כח(3) 94; פרשת אברהם טרר , לעיל; דב"ע נה/ 3-19 משה עזרא ואח' נ' מדינת ישראל , עבודה ארצי א(2), 651; דב"ע שן/ 7-10 יוסף מויאל נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל , פד"ע כב 143.

7.סמכות כל-כוללת זו שקנה בית הדין לעבודה בענייניהם של שוטרים וסוהרים לא נראתה ראויה בעיני המחוקק, ועל-כן עשה לצימצומה. וכך היו דברים שהיו. שוטרת אחת פוטרה משירותה במשטרה מטעמי בריאות, ואת מעשה הפיטורים תקפה בבית-המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 347/69). הדבר היה בסמוך לאחר הקמתו של בית הדין לעבודה, ובית-המשפט הגבוה לצדק סבר כי מאז חוק בית הדין לעבודה ניתנה הסמכות לדון בנושא זה לבית הדין לעבודה. בית המשפט היפנה איפוא את הסיכסוך להכרעתו של בית הדין לעבודה (והענין אכן נדון שם: דב"ע ל9-3/ סמרה

נ' משטרת ישראל , פד"ע א 58). על כך הגיב המחוקק בתיקוני-חוק לפקודת המשטרה ולפקודת בתי הסוהר, תיקונים שנועדו להוציא נושאים מסויימים בעניינם של שוטרים וסוהרים מסמכותו של בית הדין לעבודה. התיקונים היו בחוק לתיקון פקודת המשטרה, תשל"ב1971-, ובחוק לתיקון פקודת בתי הסוהר, תשל"ב1971-: הראשון באלה הוסיף את סעיף 93א לפקודת המשטרה, והשני הוסיף את סעיף 110א (כיום - סעיף 129) לפקודת בתי הסוהר. שתי הוראות-חוק אלו זהות, בעיקריהן, זו-לזו, ואנו לא נדבר להלן אלא בפקודת בתי הסוהר.

8.קובע ומורה אותנו סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר:

" יחסים שאינם יחסי עובד ומעביד

129

(א) תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לעניין מינויו של סוהר בכיר, קביעתו של סוהר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו או פיטוריו או שחרורו מן השירות, או עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת שירות בתי הסוהר- לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969."

הנה כי-כן, הטכניקה לצימצום סמכותו של בית הדין לעבודה באה על דרך הוצאת נושאים מסויימים מגידרי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. לעניינים מסויימים המנויים בו מפורשות - כך קובע סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר - לא יראו יחסי סוהר (או שוטר) עם המדינה כיחסי עובד-מעביד, ועל דרך זה נשללת מפורשות סמכותו של בית הדין לעבודה להידרש לאותם עניינים. סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה נתן וסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר (וכמותו סעיף 93א לפקודת המשטרה) לקח. על הוראות חוק אלו נסבו חילוקי הדעות בין בעלי-הדין, ובאלו שומה עלינו להכריע.

חילוקי הדעות

9.הוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר מוציאה מגידרי סמכותו של בית הדין לעבודה החלטות מהחלטות שונות הנעשות תוך שימוש בסמכויות הקבועות בפקודה, ובהן החלטות באשר להשעייתו של סוהר מתפקידו, פיטוריו של סוהר או שיחרורו של סוהר מן השירות. הכל מסכימים כי לו ביקש חלמיש פסק דין המצהיר כי השעייתו או שיחרורו מן השירות היו שלא-כדין, לא היה בית הדין לעבודה מוסמך להידרש לאותה תביעה. כך קובע החוק מפורשות, וכך קבעה גם ההלכה. ראו, למשל: דב"ע מא/ 2-33 סעדון נ' מדינת ישראל ואח' , פד"ע יג 94; בג"צ 654/81

אלקרט נ' שר הפנים והמשטרה ואח' , פ"ד לו(2) 611. לכאורה, איפוא, בדין נדחתה תביעתו של חלמיש מחוסר סמכות.

לא-כי, טוען חלמיש. וכך מוסיף הוא וטוען: במה דברים אמורים שבית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בתביעתו של שוטר או בתביעתו של סוהר - בתביעת-מישרין מדבר הכתוב, תביעה התוקפת במישרין מעשים המנויים בסעיף 129(א). ובלשון החוק: "תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו ..." וכו'. כך היה, אמנם, דין, לו תקפתי במישרין את מעשה ההשעייה או את מעשה הפיטורים מן השירות. ואולם, תביעתי אין היא תביעת-מישרין באותם נושאים שהוצאו מסמכותו של בית הדין לעבודה. אני תובע מן המדינה את שכרי - תביעה המצויה אליבא דכולי עלמא בסמכות בית הדין לעבודה - ואשר לשיחרורי מן השירות, אני תוקף את החלטתה של הוועדה הרפואית, וגם נושא זה לא הוצא מסמכותו של בית הדין לעבודה. אכן, הכרעה בתביעתי זו תידרש - דרך אגב - להכרעה גם בשאלת חוקיות השיחרור מן השירות וחוקיות ההשעיה, אך סמכותו זו של בית הדין לעבודה לעולם עומדת היא לו לדון ולהכריע בשאלות המתעוררות "דרך אגב" תוך כדי הדיונים שלפניו. הנה-כי-כן, כך מורה אותנו סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (כפי שהוחל על בית הדין לעבודה, כהוראת סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה):

" סמכות

נגררת

76.הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר."

מכאן (לטענת חלמיש): סמכות-מישרין אין לו, אמנם, לבית הדין לעבודה - להידרש לאותם עניינים המנויים בסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר - אך סמכות-אגב קנה-גם-קנה לדון בהם, והוא כהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט.

10.השאלה הנשאלת היא איפוא זו, והיא השאלה שבמחלוקת: האם הוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר - אשר נועדה לשלול את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתובענות שעניינן (בין השאר) השעייה או שיחרור מן השירות - כוחה עימה לשלול גם את סמכות-האגב הנתונה לבית הדין לעבודה מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט? תשובת העותר היא, שהוראת סעיף 129(א) אינה תופשת כלל בנושאי-אגב כהוראת סעיף 76 האמור, ואילו תשובת המדינה היא - ותשובתה כמוה כתשובתו של בית הדין לעבודה - כי הוראת סעיף 129(א) היא הוראה כל-כוללת ומכוונת היא עצמה גם לנושאי-מישרין גם לנושאי-אגב.

הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט - האם תהא לעזר לחלמיש?

מעט על הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט

11.בסמוך לאחר יציאת מצרים, ולעת שפוט משה את העם, לא נתעורר כל קושי באשר לשאלת-מישרין ולשאלת-אגב. משה, הוא לבדו, שפט את העם, וכל השאלות שנתעוררו בפניו היו "שאלות מישרין". כך היה עד שיתרו חותן-משה ראה כיצד מכלה משה את ימיו:

"ויהי ממחרת וישב משה לשפט את-העם, ויעמד העם על-משה מן-הבקר עד-הערב. וירא חתן משה את כל- אשר-הוא עשה לעם, ויאמר מה-הדבר הזה אשר אתה עשה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל-העם נצב עליך מן-בקר עד-ערב. ויאמר משה לחתנו, כי-יבוא אלי העם לדרש לאלהים. כי-יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חקי האלהים ואת-תורתיו. ויאמר חתן משה אליו, לא-טוב הדבר אשר אתה עושה. נבל תבל גם-אתה גם-העם הזה אשר עמך כי-כבד ממך הדבר לא-תוכל עשהו לבדך. עתה שמע בקלי איעצך ויהי אלהים עמך, היה אתה לעם מול האלהים והבאת אתה את-הדברים אל-האלהים. והזהרתה אתהם את-החקים ואת-התורת, והודעת להם את-הדרך ילכו בה ואת-המעשה אשר יעשון. ואתה תחזה מכל-העם אנשי-חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע, ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרת. ושפטו את-העם בכל-עת והיה כל-הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו-הם, והקל מעליך ונשאו אתך. אם את-הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמד, וגם כל-העם הזה על-מקמו יבוא בשלום. וישמע משה לקול חתנו, ויעש כל אשר אמר. ויבחר משה אנשי-חיל מכל-ישראל ויתן אתם ראשים על-העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרת. ושפטו את-העם בכל-עת את-הדבר הקשה יביאון אל-משה וכל-הדבר הקטן ישפטו הם." (שמות יח, יג-כו)

מאז הוחל בחלוקת סמכויות בין בתי משפט, בתי דין וטריבונלים למיניהם, הסוגיה של שאלת-עיקר ושאלת-אגב הינה שאלה מוּבְנֵית במערכת. הנה היא תביעה המוגשת לבית-משפט פלוני. בית-המשפט מוסמך לדון בתביעה, אך אין הוא יכול להכריע בה אלא אם יוסיף ויכריע "דרך אגב" בשאלה נגררת, שאלה שהיא כשלעצמה - כשאלת מישרין - מצויה בסמכותו הייחודית של בית-משפט או של בית דין אחר. המוסמך הוא בית-משפט להכריע "דרך אגב" בשאלה שאין הוא מוסמך להכריע בה במישרין? כך, למשל, היה בשכבר הימים, כאשר תביעות חזקה היו בסמכות בית-משפט השלום ואילו שאלות בעלות היו בסמכות ייחודית של בית-המשפט המחוזי (דין זה לא נשתנה והוא שורר אף כיום). ומה דין מקום שתובע ונתבע בבית-משפט השלום ניצו ביניהם על החזקה, אך להכרעה בשאלה זו נדרש בית-המשפט להכריע בזכות הקנין? ראו, למשל: זוסמן, סידרי הדין האזרחי (עורך ש' לוין, מהדורה שביעית 1995) 60-59.

הוראת סעיף 76 לחוק בתי-המשפט נועדה לפתור קושיה זו שהיצגנו, ומשמיעה היא אותנו שתי אלה: אחת, בית-משפט הדן בסמכות, ותוך כדי הדיון מתעוררת בו, דרך אגב, שאלה שהכרעתה נדרשת לבירור העניין, מוסמך הוא בית-המשפט להכריע באותה שאלה אף אם הכרעת-מישרין בה נתונה לסמכותו הייחודית של בית-משפט או של בית דין אחר. שתיים, ההכרעה באותה שאלת-אגב כוחה יהא יפה רק באותם הליכים עצמם, דהיינו: ההכרעה באותה שאלה לא תהא מעשה בית-דין. כך, למשל, נאמר בדוגמת החזקה-בעלות, כי בית-משפט השלום מוסמך להכריע - "דרך אגב" - בשאלת הבעלות, אך הכרעה זו כוחה יהא רק לאותה התדיינות בלבד. דבר לא ימנע את התובע (או את הנתבע) מהעלות את שאלת הבעלות, כשאלת-מישרין, לפני בית-המשפט המחוזי, ובהתדיינות זו השניה הכרעתו של בית-משפט השלום לא תישא עימה עוצמה של מעשה-בית-דין. ראו עוד והשוו: ע"א 476/88 אשתר שושנה נ' נפתלי עליזה , פ"ד מה(2) 749.

תכלית ההוראה גלויה על-פניה: מחד גיסא, שלא להביא לפיצול בלתי-ראוי של דיונים, ומאידך גיסא - ובשל צימצום ההכרעה בשאלת-האגב "לצורך אותו ענין" - לשמור כראוי על חלוקת הסמכויות בין גופי השפיטה כפי שנקבעה בחוק. ראו עוד והשוו: נינה זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות,1991), 229; זוסמן-לוין, 62-59; פרשת נוצר (להלן), מפי המישנה לנשיא מ' בן-פורת (שם, 598).

12.ולענייננו-שלנו. כולנו נסכים - למיצער, לכאורה - כי תביעתו של חלמיש לקבלת שכר מן המדינה הינה תביעה הבאה בגידרי סמכותו של בית הדין לעבודה. המדובר הוא בתביעה בין עובד ומעביד; עילת התביעה מקורה ביחסי עובד ומעביד; והכל כדבר סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה. "אגב" תביעה זו מתעוררת שאלה שעניינה חוקיות השעייתו של חלמיש, וכמותה שאלה שעניינה חוקיות פיטוריו מן השירות. לו עלו שאלות אלו לפני בית הדין לעבודה כשאלות-מישרין, לא היה בית הדין בן-סמך להידרש להן. על כך מסכימים הכל. ומכאן השאלה: היש בכוחה של הוראת סעיף 76 לחוק בתי-המשפט לשאת על כתפיה הכרעה בשאלות אלו אף-הן - כ"שאלות-אגב" - או שמא נאמר יש לפרש את סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר - בהיותו חוק מאוחר - כמכוון לשלול מבית הדין לעבודה את "סמכות האגב" שקנה (לכאורה)? שאלה זו עלתה כבר בעבר לפני בית-המשפט הגבוה לצדק, ודיעותיהם של שופטים נחלקו. הבה נקרב מבטנו אל אותה פרשה שהיתה, וננסה ללמוד ממנה לענייננו-שלנו.

פרשת קרחילי נוצר

13.מדברים אנו בבג"צ 727/85 קרחילי נוצר

נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מא(2) 589, בו ישבו לדין הנשיא שמגר, המישנה לנשיא בן-פורת והשופט ברק. העותר באותה פרשה היה שוטר אשר פוטר משירותו בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו. ההליך הפלילי נסתיים בזיכוי, והעותר הוחזר לשירות. העותר תבע בבית הדין האזורי לעבודה, בין השאר, שני אלה: (א) שכר עבודה לתקופה בה היה מפוטר; (ב) פסק דין המצהיר כי נתקיימו יחסי עובד מעביד בתקופה בה היה מפוטר. ראש התביעה השני נדחה בבית הדין האזורי לעבודה בשל חוסר סמכות (כהוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה, המקביל לסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר), ואילו ראש התביעה הראשון נדחה מחמת היעדר עילה. טעם הדבר: כדי לפסוק לעותר שכר עבודה כבקשתו, יש לקבוע כי הפיטורים בטלים ומבוטלים, ואולם קביעה זו אינה בסמכותו של בית הדין לעבודה כהוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה. בית הדין הארצי לעבודה אישר את מסקנת בית הדין האזורי, ולעניין טענת העותר כי בית הדין קנה סמכות לדון בשאלת הפיטורין באורח אינצידנטלי - כהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט - קבע בית הדין הארצי (בלשונו של בית-המשפט, שם, 592): כי "קיומם של יחסי מעביד-עובד אינו אינצידנטלי לתביעת השכר, אלא תביעת השכר היא אינצידנטלית לעניין קיום יחסי מעביד-עובד". על החלטה זו הוגשה העתירה, ודעות השופטים נחלקו בהכרעת-הדין: בעוד אשר הנשיא שמגר והמישנה לנשיא בן-פורת סברו כי בית הדין לעבודה אכן אינו מוסמך לדון בנושא הפיטורין - גם לא "דרך אגב" - סבר השופט ברק כי בית הדין לעבודה קנה-גם-קנה סמכות "דרך-אגב" לדון בנושא הפיטורין.

14.הנשיא שמגר סבר כי תכליתה של הוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה - אשר ביקשה להוציא את נושא הפיטורין מסמכות בית הדין לעבודה - מחייבת מסקנה כי לא ניתן להכניס נושא זה לסמכות בית הדין על דרך צירופה של עילה נוספת לתביעה, עילה שתהפוך את נושא הפיטורין לנושא שבגררא. החוק מבטא מגמה להוציא את נושא פיטוריו של שוטר מתחומי סמכותו של בית הדין לעבודה:

"על כן, אין זה מקובל עלי, כי הנושא יהפוך לעניין הנתון לסמכותו של בית הדין על-ידי כך שיצורף לעילה אחרת, אשר תשמש מעין מעטה, שיהפוך את עניין הפיטורין לנושא שבגררא. יהיה בכך, לפי הרגשתי, משום סיכול תכליתו של סעיף 93א על כל מרכיביו, שהרי אין צריך לומר כי כל אחד מן הנושאים המנויים בסעיף 93א יכול להיות משולב על נקלה בעילות לוואי, שישמשו מעין כרטיס כניסה לבית הדין לעבודה." (שם, 602)

לצד הנמקה זו, המעגנת עצמה בהוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה, משעין הנשיא שמגר את החלטתו על הנמקה נוספת, זו הפעם כנדרש מהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, ועניינה בעיקר-וטפל (שם, 602):

"הקושיה הניצבת לפנינו, לאור הוראותיו של סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] אינה פשוטה לפתרון, אשר בכוחו להיות ישים בכל הנסיבות, אולם, לצורך העניין שלפנינו, די לי בכך שסעיף 76 האמור דן על פי נוסחו בעניין שהתעורר 'דרך אגב'. אני ער לכך, שכרוכים קשיים לא מועטים בדיכוטומיה בין עיקר וטפל, אך מקובל עלי לגבי המקרה שלפנינו, כי הנושא המהותי והדומיננטי של הפיטורין, שהוליד את ההתדיינות שלפנינו מעיקרה, ואשר רק לאור ההכרעה לגביו ייחרץ ענין הזכות לשכר, אינו בגדר עניין שנתעורר כאן דרך אגב."

לשון אחר: הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט אינה תופשת בענייננו, הואיל ונושא הפיטורים אינו מתעורר "דרך אגב"; נהפוך הוא: נושא הפיטורים הוא העיקר ואילו נושא השכר, דווקא הוא, הוא הנושא המתעורר "דרך אגב".

המישנה לנשיא בן-פורת הלכה בדרכה-שלה, ובנתה את חוות-דעתה על הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט. תחילה עומדת היא על מטרתו הכפולה של סעיף 76, ובלשונה (שם, 598):

"מצד אחד לאפשר לכל בית-משפט להכריע גם בשאלה הנתונה בסמכותו של בית-משפט או בית-דין אחר, ומצד שני - לצמצם את תחולתה של הכרעה כזאת לאותו עניין שבו היא ניתנה, כך שלא תימנע העמדת השאלה להכרעה בבית-משפט או בבית-דין המוסמך לדון בה לפי סמכותו היחידה הייחודית , כלומר כשאלה ישירה.". (ההדגשה במקור - מ' ח')

והנה, כך אומרת המישנה לנשיא, המטרה השניה תסוכל אם יינתן לבית הדין לעבודה להכריע בגררא גם בנושא הפיטורים. הנה-כי-כן, סמכות המישרין לדון בפיטורים נתונה לבית-המשפט הגבוה לצדק. ואולם, לאחר הכרעתו של בית הדין לעבודה לא תוכל המדינה לעתור לבג"ץ, שכן "לא מצאתי תימוכין להשקפה, כאילו המדינה

או משטרת ישראל יכולות לפנות לבג"ץ נגד השוטר בעתירה להצהיר שהפיטורין

תקפים המה" (שם, 600; ההדגשות במקור). מכאן: הכרעה כי תינתן לטובת השוטר בשאלת-אגב, תהפוך אותה הכרעה להיותה הכרעה סופית ומחייבת, וכל זאת בניגוד למטרתו השניה של סעיף 76 לחוק בתי המשפט.

השופט ברק סבר אחרת מחבריו. ראשית לכל, אין הוא רואה מניעה כי בית הדין לעבודה יידרש לנושא הפיטורים מכוח סמכות-האגב כהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט. סמכותו של בית-המשפט, כך קובע השופט ברק, "נקבעת, בדרך כלל, על-פי מהותו של הסעד שאותו מבקש הפונה אליו" (שם, 593). הסעד המתבקש בעניין הנדון הוא תשלום שכר, וסמכותו של בית הדין לעבודה לתת סעד זה לא נשללה בסעיף 93א לפקודת המשטרה. נדע מכאן, כי התביעה לתשלום שכר מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה. אשר לשאלת תוקף הפיטורים, זו תידון "דרך אגב" כהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט. ואשר לשאלת "עיקר וטפל", כך מוסיף השופט ברק, שאלה זו תוכרע על-פי הסעד אותו מבקש התובע, והוא-הוא ה"עיקר". "'העיקר והטפל' בענייננו צריכים להיקבע על-פי מהות הסעד ולא על-פי בחינה של 'כליות ולב'". בעניין הנדון, תביעת המשכורת היא ה"עיקר" ושאלת הפיטורים היא ה"טפל".

אשר להוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה, לדעת השופט ברק עניינה של זו היא אך-ורק בתביעת מישרין ולא בסמכות הנגררת.

עיון ודיון - לריקעה של הוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר

15.על רקע כל דברים שאמרנו, הבה ננסה את כוחנו בפירושו של החוק - על רקע תכליתו - ונוסיף ונעשה להחלתו על ענייננו.

16.כפי שראינו בדברינו למעלה, החליט בית המשפט הגבוה לצדק בזמנו כי נושא פיטוריה של שוטרת מן השירות בא בגידרי סמכותו של בית הדין לעבודה, כשאר יחסי עובד ומעביד. המחוקק לא אהד מסקנה זו, וכך הוליד את סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר ואת סעיף 93א לפקודת המשטרה. דברי ההסבר להצעת החוק מפרשים ומפרטים בנושא זה, ויסולח לי אם אאריך להביא מתוכם (הצעות חוק לשנת תשל"ב, 108):

" החוקים המוצעים נועדו לקבוע כי מעמדו של שוטר או סוהר אינו כמעמד עובד שכיר אחר לצורכי שיפוט לפי חוק בית הדין לעבודה . דרכי העסקתו של אדם כשוטר או כסוהר, תנאי גיוסו לשירות, חבותו האישית בחובות כלפי הציבור, האחריות הישירה שבה הוא נושא כלפי הציבור וכלפי החוק, הסמכויות האחרות המוקנות לו עם גיוסו, תנאי השירות המיוחדים שלו, המשמעת המחייבת אותו והענישה המשמעתית החמורה, דרכי השחרור והפיטורין מן השירות- כל אלה שונים בתכלית ממה שמקובל בתחום יחסי העבודה, בין שהמעביד הוא פרטי ובין שהוא ציבורי.

בשל אופיים המיוחד של תפקידי משטרה ושירות בתי סוהר בחברה, ובשל האחריות הרבה הקשורה במשרת שוטר או סוהר, נקבעים דרכי גיוסו של שוטר או סוהר, חובותיו, סמכויותיו, ומשמעותו בחוק מיוחד, בנבדל משאר עובדי המדינה; חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט1959-, חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג1963-, וחוק שירות התעסוקה, תשי"ט1959- אינם חלים עליו. כן שונים הם תנאי השירות שלו; חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א1951-, אינו חל עליו, ואילו בחוקים אחרים כגון חוק פיצוי פיטורין, תשכ"ג1963- וחוק שירות המדינה (גמלאות), תש"ל1970-, נקבעו הסדרים מיוחדים לגביו.

זיקת שוטר או סוהר למסגרת השיפוטית המיוחדת של בית הדין לעבודה, בעניינים שהוא עשוי לראותם כנעוצים ביחסי העבודה שבינו לבין מפקדיו- עלולה לערער יסודות חשובים במבנה הארגוני העדין והמיוחד של השירות.

אין כוונה להשתחרר מתחולת חוק בית הדין לעבודה אלא לענין תובענות מסוימות הקשורות באופיו המיוחד של השירות. סמכויות אחרות של בית הדין לעבודה, כגון סמכויותיו לענין הלנת שכר וחופשה שנתית, וסמכויותיו כערכאת ערעור על החלטות לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), ולפי חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט1949-, וכן בתובענות לפי חוק הגנת השכר, תשי"ח1959-, ועוד- לא ייגרע מהן." (ההדגשות שלי - מ' ח')

הוסיף והרחיב שר המשטרה, השר שלמה הלל, בהציגו את הצעות החוק לפני הכנסת (ישיבת הכנסת מיום 6 בדצמבר 1971, 523-522):

"מטרת שתי ההצעות לתיקון שני החוקים, פקודת המשטרה ופקודת בתי-הסוהר, היא אחת: הוצאת שני השירותים הללו - המשטרה ושירות בתי-הסוהר - מהתלות השיפוטית הייחודית של בתי-דין לעבודה בכל הנוגע לתובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד בלבד. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה כי מסגרת שיפוטית מיוחדת זו אשר נועדה לכלל יחסי העבודה שבין עובדים למעבידים, המושתתים ברובם על הסכמים קיבוציים או על חוזי עבודה והמותווים ביסודם בדרכי משא-ומתן חופשי בין אירגוני עובדים לבין אירגוני מעבידים חפשיים, זרים לרוחם ולמהותם של שני כוחות בטחון אלה ואין שידוך זה עולה יפה.

חוק בתי-הדין לעבודה ... נועד בעיקרו ליחסי עבודה, לקשרי עובד ומעביד, פשוטם כמשמעם.... נמצא שזה מחייב מערכת שיפוטית מיוחדת והרכב שיפוטי מיוחד, ובו יושב ראש שופט מקצועי ולשני צדיו נציגים אזרחיים: אחד נציגו של ארגון עובדים ואחד נציגו של ארגון מעבידים. תפקידה המיוחד של מערכת שיפוטית זו הוא גם לפרש את חוקי העבודה הקיימים...

כל זה נוגע אך במעט ל'ארגונים' של שתי זרועות בטחון שמדובר בהן. אלה אינם אירגוני עובדים במובן המקובל. אלה הם כוחות ( forces ) סטטוטוריים שכל כוחם, חובותיהם וסמכויותיהם מוכתבים על-ידי החוק וכל תלותם ב'מעבידיהם' מפקדיהם היא תלות משמעתית בלבד. אף משמעת זו ודרכי הטיפול או השיפוט בה מוסדרים עד לפרטי פרטים בחוקים המיוחדים להם בלבד ...

הכלים שלפיהם בית-הדין לעבודה חותך ופותר בעיות בתחום יחסי העבודה הרגילים, נסיונם של נציגי העובדים והמעבידים המסייעים לשופט המקצועי בהכרעת הדין, אינם הכלים והנסיון המתאימים לגופים בטחוניים מיוחדים אלה.

... כל עוד אין תנאי השירות בכוחות אלה דומים בכל לתנאי העבודה של עובדים אחרים, אזרחים במדינה: כל עוד אין להם חלק ונחלה בהסכמים או בחוזים קיבוציים ועוד, אין דבר מוזר יותר מאשר להטיל על כוחות אלה דווקא את השיפוט של בית-דין לעבודה, אשר כאמור נועד לגבש את הניסיון המצטבר בתחום יחסי העובד והמעביד האזרחיים; נסיון וקני-מידה הזרים לרוחם ולמהותם של כוחות אלה. תיקון זה מוצע איפוא כדי למנוע מבעוד מועד התפתחות של פרקטיקה הטומנת בחובה סכנות לקיומם התקין של שירותים חשובים אלה." (הדגשות שלי - מ' ח').

17.הוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר (וכמותה הוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה) נעה סביב שני צירים מרכזיים; אחד ציר הדין

ואחד ציר הדיין .

אשר ל ציר הדין ייאמר, כי מעמדו של שוטר בחיל המשטרה ומעמדו של סוהר בשירות בתי הסוהר אינם כמעמדו של עובד מדינה או כמעמדו של כל עובד אחר בתעשייה ובשירותים. מערכת היחסים של שוטר - משטרה ושל סוהר - שירות-בתי-הסוהר, אינה מערכת יחסים רגילה של עובד ומעביד. שוטר וכמותו סוהר מצויים במיבנה היררכי פירמידלי קפדני של סמכויות ומשמעת - כמוהם כחיילים בצבא - ולא יהא זה טבעי אם יוחלו עליהם הוראות דין החלות על "עובד" מן-המנין. אדרבא: דין עובד רגיל כי יוחל על שוטרים ועל סוהרים, עלול הדבר להביא לפגיעה במשמעת ו"לערער יסודות חשובים במיבנה האירגוני" הקשורים "באופיו המיוחד של השירות". הדין הנוהג ברגיל בבית הדין לעבודה אין הוא מתאים ואין הוא ראוי כי יוחל על שוטרים ועל סוהרים אף-הם. ראו עוד והשוו: בג"ץ 651/86 סגן-גונדר שמעון מלכה נ' שר המשטרה , פ"ד מ(4)645, 656-655.

ואחרי הדין יילך הדיין . המיסגרת השיפוטית המיוחדת של בית הדין לעבודה - מסגרת ייחודית ליחסי עבודה רגילים - אינה מתאימה להחלתה על עניינים מסויימים בחייהם המיקצועיים של שוטר ושל סוהר; וביניהם: קבלה לעבודה, פיטורים, הצבה לתפקיד וכיו"ב נושאים. כך, למשל, הרכבו של בית הדין לעבודה - יושבים בו, כידוע, נציגי עובדים ונציגי מעבידים - וה"אווירה" השוררת בבית הדין, "אווירת יחסי-עבודה" היא. בית הדין לעבודה הוכשר - מעיקרו - לשפוט בסיכסוכי עבודה אינדיווידואליים, בסיכסוכי-עבודה קיבוציים ובמשפט הביטחון הסוציאלי, והכשרה זו אינה מתאימה בהכרח למיקטעים מסויימים בחייו של שוטר וסוהר. ראו עוד והשוו: מנחם גולדברג, "הזיקה בין הרשות המחוקקת לבין בתי-הדין לעבודה", הפרקליט לט (תש"ן1989-) 470, 474; רות בן-ישראל, "תפקידו ומקומו של בית-הדין לעבודה במערכת המשפט הישראלית", הפרקליט לט (תש"ן1989-), 477. אכן, אותו מחוקק אשר כונן את בית הדין לעבודה - והפקיד בידיו סמכויות אלו ואחרות - אותו מחוקק עצמו סבר כי לא יהא זה נכון כי בית הדין ידון בענייניהם של שוטרים וסוהרים כמו היו עובדים מן-המנין. הטעם לכך: "אווירת משפט העבודה" המאפיינת את ההליכים בבית-הדין לעבודה, אינה מתאימה ל"אווירת המשמעת" המאפיינת מיקטעים מסויימים בחייהם של המשטרה ושל שירות בתי-הסוהר. על "אווירת משפט העבודה" המנשבת בבית הדין לעבודה, ועל "הווי יחסי העבודה" שבית הדין לעבודה - דווקא הוא - מומחה בו, ראו דברים שאמרתי בבג"ץ 1520/91 וילנסקי

נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מו(5)502, 519 (פיסקה 28).

כדי להסיר ספק באשר למשמעות דברינו, נבקש לצרף את דעתנו לדעתו של שר המשטרה, השר שלמה הלל, באומרו בכנסת - לעת הדיון בהוספת הסעיף 129(א) (באותה עת - הסעיף 110א) לפקודת בתי הסוהר והסעיף 93א לפקודת המשטרה - דברים אלה (ישיבת הכנסת מיום 6 בדצמבר 1971, 530-529):

"... אין כאן דבר וחצי-דבר כנגד בית-הדין לעבודה. דומני שמישהו הזכיר שיש כאן אי-אמון לבתי-הדין לעבודה, ולא היא. אין דבר וחצי-דבר נגד בתי-הדין לעבודה. דומני שחבר-הכנסת אורי אבנרי אמר כי משתמע מזה כאילו שופטי בית-הדין לעבודה הם בלתי-סבירים וזרים. דברים אלה לא נאמרו על-ידי ורחוק אני מלחשוב כך. מקובל עלי כל אחד משופטי בית-הדין לעבודה ...

... אין כאן ברמז או במחשבה ביקורת כלשהי על בית-הדין לעבודה. הוא עושה את עבודתו. אבל הגענו לסתירה כאשר נתקלנו במקרה אחד שהיה, וכאשר נתקלנו במקרה שני שהתעורר עכשיו, ואמרו לנו שיישב שופט בית-דין לעבודה, לצדו האחד בא-כוח המעבידים ולצדו השני בא-כוח העובדים. מיהו המעביד? המפקח הכללי. מי העובד? גם כן המפקח הכללי. מבחינה עובדתית נתקלנו בכך שאין אנו יכולים למנות בא-כוח עובדים לחוד ובא-כוח מעבידים לחוד, ולכן הגענו לצורך בתיקון, ולא חלילה בשל ביקורת על בית-הדין לעבודה, על הרכבו ועל החוק שהוא עובד לפיו.

חוק בתי-הדין לעבודה, תשכ"ט, סעיף 24(א)1, מגדיר, כי לבית-דין אזורי יש סמכות ייחודית לדון: "בתובענות בין עובד למעביד שעילתם ביחסי עובד ומעביד". האם זו מערכת היחסים בין המפקח הכללי לבין פיקודיו? או סעיף שני: "בסיכסוך בין הצדדים להסכם קיבוצי מיוחד". אז ממה נפשך? או שנסכים לעשות הסכם קיבוצי, להקים ועד או הסתדרות שוטרים, ואז ממילא נעניק להם את כל הסמכויות ואז נגיע בקרוב לכך שתהיינה שביתות והשבתות, את זה מבצעים ואת זה לא מבצעים, בעד זה דורשים תשלום כזה או כזה. אנחנו יכולים לעשות דבר נחמד מאוד, אבל משטרה מזה לא תהיה.

לכן השאלה איננה הבעת אמון או אי-אמון בבית הדין לעבודה או בחוק בתי-הדין לעבודה, אלא שכל אותם הסעיפים, שאפשר לקרוא אותם אחד אחד, אי-אפשר להחיל על השוטרים. אין לנו בא-כוח עובדים ובא-כוח מעבידים, שישבו משני צדדיו של השופט. זהו אותו אדם, זהו אותו חיל.

לכן הגענו למסקנה, שעם כל הרצון הטוב - והיה רצון ליברלי מאוד בעת קבלת החוק - זה פשוט לא יכול לפעול. ..."

18.על רקע זה הבה נשוב ונתבונן בהוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר:

" יחסים שאינם יחסי עובד ומעביד

129

(א) תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לעניין מינויו של סוהר בכיר, קביעתו של סוהר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו או פיטוריו או שחרורו מן השירות, או עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת שירות בתי הסוהר - לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969."

ואלה הם העניינים בהם נשללת סמכותו של בית הדין לעבודה: מינויו של סוהר בכיר; קביעתו של סוהר לתפקיד; העברתו של סוהר מתפקיד לתפקיד; העברתו של סוהר ממקום למקום בתפקיד; העלאתו של סוהר בדרגה או הורדתו מדרגתו; השעייתו של סוהר מתפקידו; פיטוריו של סוהר ושיחרורו של סוהר מן השירות; עיסוקו של סוהר בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת שירות בתי הסוהר. נתבונן בסוגי עניינים אלה ולא נתקשה לעמוד על בריח התיכון בהם: כולם נְסַבִּים הם על מעמדו של הסוהר, כולם עניינם במעין מערכת-מישנה ייחודית במערכת הכוללת של שירות המדינה, קרָא: מערכת הירארכית של מרות ומשמעת. מערכת זו, יש שיְכַנּוּ אותה "סטטוס" - או "מעין סטטוס" - ואולם עיקר הוא כי בְשֶל ייחודיותה של המערכת בנושא מרות ומשמעת, ביקש המחוקק להוציא אותה מגידרי סמכותו של בית הדין לעבודה. שלא כמותם של העניינים המנויים בסעיף 129(א) הם אותם עניינים שאינם כורכים עצמם בנושאי מרות ומשמעת, כגון, אם זכאי סוהר פלוני לתוספת לשכר, לשעות נוספות ועוד כיו"ב עניינים שהקשר שלהם למרות ולמשמעת הוא רופף ושואף לאפס. ובלשונו של הנשיא שמגר בפרשת נוצר (שם, 602):

"אם לנסות ולתמצת את רוחה של ההוראה, הרי ניתן לומר, כי היא ביטוי למסקנה, שדיון בפיטוריו של שוטר, במסגרת המערכת המשפטית הדנה בפיטורין בתחום יחסי העבודה הרגילים ועל-פי אמות המידה הנוהגות שם, נוגדת את אופיו ומהותו של השירות במשטרה."

19.והשאלה חוזרת למקומה : המחוקק הורה אותנו מפורשות כי בית הדין לעבודה לא ידון בעניינים המנויים בסעיף 129(א) לפקודת בתי-הסוהר. אין ספק, והכל יסכימו, כי על דרך זה נשללת סמכותו של בית הדין לעבודה לדון באותם עניינים במישרין. האם ניתן ללמוד מהוראת סעיף 129(א) כי נשללה סמכותו של בית הדין לעבודה לדון באותם עניינים גם "דרך אגב", חרף הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט? לו קבע המחוקק בסעיף 129(א) כי בית הדין לעבודה לא יקנה סמכות לדון באותם עניינים גם במישרין גם בעקיפין, היינו מסכימים כולנו כי אכן אין לו לבית הדין לעבודה סמכות לדון בהם "דרך אגב". משלא אמר כן, השאלה היא: האם ניתן ללמוד מסקנה זו מכללא? התשובה לשאלה תיגזר לדעתי, בין השאר, מן העוצמה שבהוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר, ומהשוואתה של עוצמה זו לעוצמה שבהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט.

עניין לנו בפירושן של שתי הוראות חוק - זו שבסעיף 76 לחוק בתי המשפט וזו שבסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר - כל אחת מהן לעצמה, וביחס בין שתי הוראות אלו. בראשית, הבה נעמוד על כל אחת מהוראות אלו לעצמה, ולאחר מכן נדבר ביחס ביניהן.

לפירושה של הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט

20.נפתח בהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, ולנוחות הדיון נשוב ונביאנה כלשונה:

" סמכות נגררת

76

הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר."

החוק מבחין בין "ענין" המובא כדין לפני בית משפט לבין "שאלה" המתעוררת בו "דרך אגב". אפתח ואומר, שאני מסכים עם השופט ברק (ראו לעיל, פיסקה 14), כי התובע הוא הקובע מהו ה"ענין" המובא לפני בית-המשפט. "הובא ענין כדין לפני בית משפט", פירושו אינו אלא: "ענין" שתובע הביאו לפני בית-המשפט. התובע הוא הקובע את המסגרת, והכל ילכו אחריו. "שאלת אגב" אין פירושה שאלה "לא חשובה", אלא שאלה שהיא שאלת-אגב במערכת כפי שהיא מוצגת לפני בית-המשפט בידי התובע. אומַר עוד זאת - וגם בכך אני מסכים עם השופט ברק - כי שאלת כוונתו של התובע בהגישו תביעה כפי שהוא מגיש, אינה כלל לענין. אני מסכים כי "אין זה רצוי כלל לקשור שאלות של סמכות בשאלות של כוונה." (פרשת נוצר , 594), שאם אחרת נאמר, חוששני כי לא יהא לדבר סוף. שאלת ה"כנות" בהגשתה של תביעה בדרך זו או אחרת אינה כלל לעניין, כל עוד מכיר הדין בתביעה וכל עוד אין הוא רואה בה שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט.

21.משידענו כי התובע הוא הקובע את ה"ענין", השאלה הנשאלת היא: מה הוא אותו "ענין" שהתובע בענייננו - ובפרשת נוצר - העלה לפני בית הדין לעבודה? אומר לענין זה השופט ברק בפרשת נוצר (שם, 594-593):

"סמכותו של בית המשפט נקבעת, בדרך כלל, על-פי מהותו של הסעד שאותו מבקש הפונה אליו ... הסעד המתבקש בתובענה שהגיש העותר לבית הדין לעבודה הוא תשלום שכר, וסעד זה נתון לסמכותו של בית הדין. סעד זה לא נזכר כלל בסעיף 93א לפקודת המשטרה [נוסח חדש], ועל-כן לא נשללה סמכות בית הדין לעבודה בגינו. אמת הדבר, אגב הכרעה בתובענה יהא על בית הדין לעבודה לנקוט עמדה באשר לתוקף הפיטורין, ועניין זה כשלעצמו אינו נתון עוד בסמכותו. דא עקא, כי הכרעה זו בתוקף הפיטורין תיעשה על-ידי בית הדין לעבודה 'דרך אגב', ועל-כן מוסמך הוא לעשותה, מכוח הוראות סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (החל על בית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה). ..."

ובהמשך (שם, 594):

"... בהקשר של סמכות בית הדין לעבודה, הנקבעת על-פי מהות הסעד המבוקש, השאלה העיקרית היא שאלת השכר, שכן זו התובענה שהוגשה על-ידי העותר. בהקשרה של שאלה זו שאלת הפיטורין היא שאלת אגב. לעומת זאת, אם העותר פונה לבית-משפט זה ומבקש להצהיר על בטלות הפיטורין, שאלת הפיטורין היא העיקר, ושאלת השכר היא הטפלה, ...".

לדעתו של השופט ברק, איפוא, שאלת השכר היא ה"עיקר" ואילו שאלת הפיטורין אינה אלא "שאלת אגב". מדברים אלה נבקש להסתייג. אכן, יש שסמכות בית משפט נקבעת על-פי הסעד המבוקש. כך היא, למשל, סמכותו של בית-משפט השלום לעניינן של תביעות לתשלום כסף, וכך היא סמכותו בדבר חזקה או שימוש במקרקעין (סעיפים 51(א)(2) ו-(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-). ראו, למשל: ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי , פ"ד לא(3) 561, ו-ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן , פ"ד לז(3)1 (הנזכרים בחוות דעתו של השופט ברק). ואולם, לא תמיד כך הוא. הנה-כי-כן, סמכותו של בית הדין לעבודה תולה עצמה - כהוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה - לא בסעד אלא במהות: בקיום יחסי עובד ומעביד; ומשנתקיימו יחסי עובד ומעביד, רשאי תובע בבית דין לעבודה לתבוע כל סעד שבית הדין מוסמך ועשוי ליתן. סמכותו של בית הדין לעבודה אינה דומה, איפוא, לסמכותו של בית-משפט השלום: סמכותו של אחרון נקבעת על-פי הסעד, סמכותו של ראשון נקבעת על-פי מהות היחסים בין התובע והנתבע. ראו עוד: בג"ץ 675/84 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו , פ"ד לט(3)13.

וכך, התובע בענייננו (כמוהו כתובע בפרשת נוצר ) אין הוא תובע סעד של "שכר", כך על דרך הסתם. חייב הוא - בראש ובראשונה - להציג את עצמו ואת הנתבע כעובד ומעביד, והצגה זו הינה תנאי מוקדם להקניית סמכות לבית הדין. אכן, גם תובע בבית-משפט השלום אינו תובע סעד של "פיצוי כספי" (למשל), כך על דרך הסתם. חייב הוא לעגן את תביעתו בעילה מוכרת בדין (כגון הפרת חוזה). ואולם, בעוד אשר בבית-משפט השלום הפרת החוזה הינה חלק מן העילה , טיעון העובד-מעביד בבית הדין לעבודה הינו חלק מטיעון הסמכות .

מה נדע מכל אלה וּבַמֶּה השכלנו?

22.בהגישו את תביעתו לבית הדין האזורי לעבודה, טען חלמיש - גם במפורש גם מכללא - כי הינו עובד שירות בתי הסוהר, וכי זכאי הוא לשכר ככל עובד הזכאי לשכר ממעבידו. טיעונו של חלמיש כי עובד הוא - וכי המדינה הינה מעבידתו - נועד להקנות סמכות לבית הדין לעבודה, סמכות שאחרת לא היתה קנויה לו. שאלה זו לא היתה, מעיקרה, "שאלת-אגב", כהוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט. היתה זו שאלה מוקדמת שנועדה להקנות סמכות לבית הדין (בנוסף להיותה חלק מעילת התביעה). המסקנה הנדרשת מכאן היא איפוא זו, ששאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד - קרא: שאלת חוקיות שיחרורו של חלמיש מן השירות - עלתה לפני בית הדין לעבודה כשאלת סמכות מעיקרו של דין, ולא אך - כלשונו של סעיף 76 לחוק בתי המשפט - כ"שאלה" שהתעוררה "דרך אגב".

לפירושה של הוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר

23.היגענו שוב אל שאלת-השאלות, והיא: האם יש בה בהוראה סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר כדי לשלול את סמכותו של בית הדין לעבודה בענייננו? לנוחות הדיון הבה נביא שוב את הוראת סעיף 129(א) במלואה:

" יחסים שאינם יחסי עובד ומעביד

129

(א) תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לעניין מינויו של סוהר בכיר, קביעתו של סוהר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו או פיטוריו או שחרורו מן השירות, או עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת שירות בתי הסוהר- לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לעניין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969."

קשה שלא להתרשם מניסוחה המסורבל והמגושם של הוראת-חוק זו. כוונתנו היא, בעיקר, לרישה של ההוראה, המדברת ב"תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו ..." ניסוח זה אינו ניסוח מקובל, והמושג "להתנגד" אינו ניסוח שגור על-פינו. ואולם, אם הניסוח הינו מגושם-משהו, הנה תכלית ההוראה שקופה וצלולה: שלילת סמכותו של בית הדין לעבודה בענייני סטטוס או "מעין-סטטוס" של סוהר. דברים אלה עולים מפורשות מגילגולו-של-חוק, והארכנו לדבר בכך. חקר תכליתו של החוק חייב להוליכנו למסקנה כי שלילת סמכותו של בית הדין לעבודה - בעניינים המנויים בסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר - הינה שלילה מכל-וכל, שלילת-מישרין וכמותה שלילת-עקיפין. אכן, לענין תכלית החוק - להרחיק נושאים מסויימים מבית הדין לעבודה - ומטעמים מפורשים ומפורטים כפי שראינו, נתקשה להבחין בין תקיפת-מישרין לבין תקיפת-עקיפין. ובלשונו של הנשיא שמגר בפרשת נוצר

(שם, 602):

"לאור המגמה המוצהרת והברורה, כמובא לעיל, יש, לדעתי, לקיים תכליתה של ההוראה אשר בסעיף 93א גם בנסיבות כדוגמת אלו שעלו בדיון זה. על-כן, אין זה מקובל עלי, כי הנושא יהפוך לעניין הנתון לסמכותו של בית-הדין על-ידי כך שיצורף לעילה אחרת, אשר תשמש מעין מעטה, שיהפוך את עניין הפיטורין לנושא שבגררא. יהיה בכך, לפי הרגשתי, משום סיכול תכליתו של סעיף 93א על כל מרכיביו , שהרי אין צורך לומר כי כל אחד מן הנושאים המנויים בסעיף 93א יכול להיות משולב על נקלה בעילות לוואי, שישמשו מעין כרטיס כניסה לבית הדין לעבודה." (הדגשה שלי - מ' ח')

ודוק: אין אנו מדברים בדיכוטומיה של עיקר-טפל, ולא עליה נִבְנֶה. מדברים אנו בתכלית החוק, במטרה שנתכוון החוק להשיג. ודומה עלי, כי פירוש הוראת סעיף 129(א) כמו מתירה היא הקנייתה של סמכות-עקיפין לבית הדין לעבודה (באמצעות סעיף 76 לחוק בתי המשפט), יש בה כדי לחתור עמוקות תחת תכלית ההסדר שקבע החוק. אכן, משלמדנו וידענו כי בית הדין לעבודה אינו פורום מתאים לדיון באותם עניינים המנויים בסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר, מסקנה נדרשת כמעט-מאליה היא, שבית הדין יהא משולל סמכות לדון בהם, גם בתקיפת-מישרין גם בתקיפת-עקיפין.

ניתן דעתנו לדבר, ונזכור: הוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי-הסוהר באה בתגובה להלכה שנקבעה, ולפיה קנה בית הדין לעבודה סמכות להידרש לנושא פיטוריה של שוטרת מן השירות. המחוקק אץ להתערב, והחליט - באורח מפורש ופרטני - לשלול סמכות מבית הדין לעבודה. אין המדובר בשיגרת-חקיקה בה קובע חוק את גידרי סמכויותיו של בית-משפט או של בית דין, ועל דרך ההגדרה קובע הוא, מכללא, כי מעבר לתחומים כפי שקבע אין להם לבית-המשפט או לבית הדין סמכות לשפוט. בענייננו ראה המחוקק לשלול מפורשות סמכות מבית-הדין , ואין זה חזון נפרץ במקומותינו. טירחה זו שטרח המחוקק בשלילת הסמכות המיוחדת שקנה בית הדין לעבודה (בידיעה, כמובן, שהסמכות תוקנֶה לבית משפט אחר), ראויה היא כי ניתן לה את מישקלה הראוי.

24.אוסיף בדרך אגב, כי פירוש צירוף התיבות "תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו ..." הוא, לדעתי, תובענה המעלה כשאלה שנויה במחלוקת אחד מן הנושאים המנויים בסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר. כך, למשל, בענייננו: חלמיש תובע מן המדינה תשלום שכר; בתשובה לתביעה טוענת המדינה כי חלמיש שוחרר מתפקידו וכי מטעם זה אין הוא זכאי לשכר; חלמיש משיב (או טוען מבראשית) כי שיחרורו מתפקידו היה שלא-כדין; ומכל אלה נדע כי תובענתו של חלמיש היא "תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו ...". כי יידרש לדון בתביעתו של חלמיש, יחוייב בית הדין לעבודה להכריע - "דרך אגב" - בנושא ההשעיה ובנושא הפיטורין. והצורך להכריע בשאלות אלו מוציא את המערכת כולה מתחום סמכותו של בית הדין לעבודה. לא כן יהא דין אם תביעתו של סוהר תהא תביעת-שכר "נקיה". במקרה מעין זה לא יתגלעו כל חילוקי-דעות בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד, ובית הדין לעבודה יהא מוסמך להידרש לתביעה בגידרי סמכותו האמורים בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה. הוראת סעיף 129(א) תחלוף על-פני התביעה ולא תפגע בה.

25.מוסיף ואומר השופט ברק: שלילת סמכותו של בית הדין לעבודה בשאלת השכר תעביר את ההכרעה לבית-המשפט האזרחי הרגיל, ובית-משפט זה יהא מוסמך להכריע באורח אינצידנטלי בנושא מן הנושאים המנויים בסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר. ושואל חברי: "אם כך מה הועילו חכמים בתקנתם? במה עדיפה הכרעה אינצדנטלית בבית המשפט האזרחי הרגיל על פני הכרעה אינצדנטלית בבית הדין לעבודה?" מטעמים שעמדנו עליהם בדברינו למעלה - מיוחדותו של בית הדין לעבודה וה"אווירה" השורה בו - דומה בעינינו כי בית-המשפט המוסמך אכן עדיף על בית הדין לעבודה (ומאותו סוג טעמים שבית הדין לעבודה עדיף, בתחומיו, על בית-המשפט האזרחי הרגיל).

26.ניתן לתאר את הסוגיה שלפנינו כהתנגשות בין שתי הוראות חוק: בין הוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר לבין הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט; והשאלה היא: ידה של איזו מן השתיים תהא על העליונה? לדעתנו, ידה של הוראת סעיף 129(א) היא על העליונה, הן בשל היותה הוראת-חוק מאוחרת ( lex

posterior ) והן בשל היותה הוראת-חוק ספציפית ( lex specialis ). ואולם עיקר בעינינו הוא זה, ש עוצמתה הפנימית של הוראת סעיף 129(א) - התכלית הספציפית שמכוונת היא להשיג - רבה מעוצמתה הפנימית של הוראת סעיף 76. על עוצמת הקרינה הבוקעת מהוראת סעיף 129(א) למדים אנו מגילגולו-של-חוק: החל בפסק-הדין של בית-המשפט הגבוה לצדק בבג"ץ 347/69 - סמרה (ראו לעיל, בפיסקה 7), המשך בהצעת החוק, בדברי ההסבר, בדברים שנאמרו בכנסת ולסוף בנוסחו של החוק עצמו; ועוצמה זו גוברת על הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט.

ואולם, גם אם אמרנו כי הוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר חיה בשלום ובשלווה עם הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, גם אז לא קנה בית הדין לעבודה סמכות-אגב לדון בנושא מן הנושאים המנויים בסעיף 129(א). טעם הדבר הוא, כי בעניין כְּזֶה שלפנינו שאלת הפיטורים מן השירות עולה מעצמה כשאלה עיקרית לפני בית הדין לעבודה; והכל מסכימים כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בשאלה זו כשאלה עיקרית.

דבר שלפני-סוף

27.בתשובתה לעתירה - כך גם בסיכומיה בכתב - הרחיבה המדינה בנושא התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק - שמא נאמר: אי-התערבותו - בהכרעות-דין היוצאות מלפני בית הדין לעבודה. לטענתה, בא ענייננו בגידרי הילכת חטיב (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ(1)673), והלכה זו מורה אותנו - כך מוסיפה המדינה וטוענת - כי שומה עלינו למשוך את ידנו מהתערבות בעתירה שלפנינו.

טענה זו דוחים אנו מכל-וכל. בנושא היקף התערבותנו בהחלטות של בית הדין לעבודה יש, כידוע, תַּלְמֵי-מחשבה שונים בבית-משפט זה; מי מאיתנו המרחיבים ומעמיקים ומי מאיתנו הקופצים את ידם. ואולם, בענייננו-שלנו לא יתגלעו בינינו חילוקי-דעות. טעם הדבר הוא, שמדברים אנו בנושא סמכותו של בית הדין לעבודה, שעותר טוען לסמכות ומדינה טוענת להיעדר-סמכות. והנה, בין אם צודק העותר בין אם צודקת המדינה, לא נוכל לקבל כי בית הדין לעבודה יאמר את המילה האחרונה בנושא סמכותו-שלו ואנו נעמוד מנגד ונחריש. שכן, אם צודק העותר בעתירתו ובית הדין קנה סמכות - למרות קביעתו כי נעדר סמכות הוא - חובתו היא להידרש לתביעה ואנו נאמר את דברנו; ואילו אם צודקת המדינה בתשובתה ובית הדין נעדר סמכות, גם אז נאמר את דברנו, בין אם לא נדרש בית הדין לתביעה (כבענייננו) ובין אם נדרש לה (שלא בסמכות). בין כך ובין כך, שאלת סמכות תהא - על דרך הכלל - שאלה שנראה לנכון ולראוי להידרש לה, והעתירה שלפנינו מעוררת שאלת סמכות. ראו עוד והשוו: מנחם גולדברג, "על היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה", הפרקליט לח (תשמ"ח1988-) 263, 269.

סוף

28.המסקנה הנדרשת מדברינו היא, כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בתביעות שהוגשו לו. הכרעה בתביעתו של חלמיש - על כל עילותיה - מחייבת הכרעה בתוקפו של מעשה שיחרורו מן השירות או בתוקפה של השעייתו מן השירות, וכהוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר נעדר בית הדין לעבודה סמכות להידרש לשאלות אלו. כך הוא באשר לתביעת השכר וכך הוא באשר לתקיפת החלטתה של הוועדה הרפואית (אשר בעקבותיה שוחרר חלמיש מן השירות). החלטתה של הוועדה הרפואית מהווה חלק בלתי נפרד מן ההחלטה לפטר את העותר מן השירות, והרי על יסוד החלטתה של הוועדה הרפואית החליט נציב בתי-הסוהר, כסמכותו בסעיף 87 לפקודת בתי הסוהר, לפטר את העותר מן השירות. משנשללה סמכותו של בית הדין לעבודה להידרש לנושא הפיטורין, נשללה ממילא סמכותו להידרש להחלטתה של הוועדה הרפואית אף-היא.

29.אציע לחבריי כי נבטל את הצו על-תנאי ונדחה את העתירה אך בלא לעשות צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופט י' זמיר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' קדמי :

עמדתו של חברי השופט מ' חשין בדבר פרשנותו של סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר מקובלת עלי ואנכי מצטרף למסקנה אליה הגיע בדבר דחיית העתירה.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מ' חשין.

היום, י"ז באייר התשנ"ט (3.5.99)

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

ש ו פ ט ת ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

97012140. G17