בש"פ 1223/98 מדינת ישראל נ. עדנאן עודה

נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ. 511/97), בו מיוחסות לו - בחמישה אישומים - שורה של עבירות של סחר בסמים והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, המשקפות פעילות ערה ורצופה של מכירת סמים ליחידים.

עם הגשת כתב האישום נתבקשה החזקתו של המשיב במעצר; ובהתחשב באופיין של העבירות נושא כתב האישום וה"מסוכנות" הכרוכה בביצוען ובעברו הפלילי של המשיב, בית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם.

ביום 28.2.98 מסתיימת תקופת המעצר הבסיסית של תשעה חודשים והתביעה מבקשת להאריך את תקופת המעצר בששים ימים, בהנחה - ובתקווה - שבפרק זמן זה יסתיים הדיון.

ב"כ המשיב מתנגד לבקשה, כשטענתו היא: ראשית - כי במהלכה של פרשת התביעה, שכבר הסתיימה, עלה בידו להראות, שחלק לא מבוטל מן העדים שומר טינה למשיב בקשר עם פעילותו בשנים 1994 ו- 1995 כסוכן משטרתי, ועל כן לא ניתן לסמוך על העדות שמסרו לחובתו; ושנית - כי ההליכים לא הסתיימו, או לפחות לא הגיעו לשלב מתקדם יותר, לא ב"אשמת" המשיב, אלא בשל דרישתו של בית המשפט שהמשיב יפקיד כאלף ש"ח לתשלום שכר הבטלה של העדים הרבים שהזמין מטעמו, וסכום כזה לא עמד לרשותו.

בתשובתה לטיעון כפול פנים זה מסבירה ב"כ המדינה: ראשית - כי דחיית בקשתו של המשיב להזמנת חלק נכבד מן העדים שביקש להעיד מטעמו, נעוצה בקביעתו של בית המשפט כי עדותם אינה רלוונטית ולא בשל אי יכולתו של המשיב להפקיד כסף לכיסוי הוצאות זימונם; ושנית - כי, בעיקרו של דבר, העדים שהעידו לחובתו של המשיב לא התייצבו למסור עדות במשטרה מיוזמתם, שאז ניתן היה לחשוש שהדבר נעוץ ב"נקמנות" מצידם כפי שטוען ב"כ המשיב, אלא נעצרו על ידי תצפית-מארב כאשר יצאו מביתו של המשיב כשברשותם סם לצריכה שרכשו שם.

לשיטתי, מקום בירורן של הטענות שמעלה ב"כ המשיב כנגד קיומה של תשתית ראייתית לכאורית למעצר - על רקע העדתם של עדי התביעה - הוא, בעקרון וככלל, במסגרת הליך של עיון חוזר; ולא במסגרת התנגדות להארכת מעצר. הארכת המעצר נבחנת, ככלל, על בסיס הצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקידום פניהם של הסיכונים הנעוצים בחשש של שיבוש הליכי המשפט ושל מימוש ה"מסוכנות" העומדים בבסיס המעצר מצד אחד, לבין הפגיעה המתמשכת בזכות היסוד לחירות שמשקלה מתעצם והולך ככל שמתארכת תקופת המעצר.

במקרה דנא, אין לבא בטרוניה אל התביעה או אל בית המשפט בקשר לאי סיום ההליכים בתוך התקופה הבסיסית שקבע לכך המחוקק; ועל פני הדברים נראה, כי אילו שיתפה ההגנה פעולה בכל הקשור לסיום ההליכים בתוך התקופה הבסיסית - לא היה צורך בהארכה. ואילו עוצמת ה"מסוכנות" המתחייבת מאופי ההתנהגות המיוחסת למשיב בכתב האישום - הנעוצה בסיכון ממשי של חזרה לעיסוק בהפצת סמים מסוכנים - לא רפתה עם חלוף הזמן; וכוחה עמה להצדיק המשך המעצר כמבוקש על ידי התביעה, כאשר זה נעוץ, במידה לא מבוטלת, בהתנהגותו של המשיב.

ולא נעלמו ממני הדברים ששמעתי מפי המשיב ומפי בא כוחו, בדבר הסיכונים המלווים את שהייתו של המשיב במעצר כסוכן משטרתי לשעבר. קשיים אלה הם, בעיקרו של דבר, ענין לשלטונות בית המעצר ליתן לו מענה; ומשקלם בהקשר להארכת המעצר הינו, בנסיבות הענין, שולי.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי להיעתר לתביעה. הנני מורה, איפוא, על הארכת מעצרו של המשיב בשישים ימים החל מיום 28.2.98 ועד ליום 28.4.98 או עד למתן פסק הדין בת.פ. 511/97 הנ"ל, הכל לפי המועד המוקדם יותר.