בש"פ 1243/11 זאיל אלרבאיעה נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית משפט השלום בתל-אביב באשמת ביצוען של מספר עבירות – גניבת רכב, נהיגה פוחזת של רכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה בזמן פסילה וללא פוליסת ביטוח תקפה. נטען, כי בתאריך 2.1.11, בשעת לילה מאוחרת, גנבו העורר ואחר רכב ממקום חנייתו בחולון. באותו יום, בשעות הצהרים, נהג העורר ברכב הגנוב, ובסמוך לרהט, עיר מגוריו, הוא פרץ מחסום משטרתי, נסע בניגוד לכיוון התנועה, וגרם לכלי רכב אחרים לסטות מנתיבם. בסופו של דבר נטש העורר את רכבו ונלכד לאחר מרדף.

עם הגשתו של כתב-האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, אולם בית המשפט סבר כי נכון לשחררו למעצר בית. על כך הוגש ערר לבית המשפט המחוזי שם נהפכה הקערה על פיה. נגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

במחלוקת שנתגלעה בין ערכאות קמא בשאלת שחרורו של העורר, מקובלת עלי דעתו של בית המשפט המחוזי. אכן, כל עבירה המיוחסת לעורר בפני עצמה, אינה מצדיקה בדרך כלל את מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אולם עניינו של העורר שונה. בעת ביצוען של העבירות הוא היה משוחרר על-תנאי, ונאסר עליו לנהוג ברכב מנועי. חרף זאת, מיהר העורר לחזור לסורו - גנב רכב, לא ציית להוראות שוטרים, ובעת שנמלט בנסיעה מהירה סיכן אחרים שנקלעו לדרכו. המסקנה המתחייבת מכל אלה היא שעניין לנו עם עורר פורק עול, שאינו נתון למוראו של החוק, ועל כן נשקפת ממנו סכנה מוחשית לציבור. בנסיבות אלו מעצרו של העורר כמו מתחייב מאליו, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.