בש"פ 1251/12 עאליה עבאסי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים במ"ת 15951-01-12 מיום 9.2.2012 (כבוד השופטת ח' בן עמי ) שבמסגרתה הורה בית המשפט על מעצרה של העוררת עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה.

נגד העוררת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לפי המתואר בכתב האישום, העוררת שלפה מכיס מעילה סכין בעת שעברה במחסום "שועפאט". זאת, לאחר שהמאבטח במקום הורה לה לחזור לאחור. העוררת לא נשמעה להוראותיו של המאבטח, התקדמה לכיוונו ולאחר שהגיעה למרחק של פחות ממטר אחד ממנו, זרקה את התיק שהחזיקה על הרצפה, שלפה מכיס מעילה סכין מסוג "קומנדו" וכיוונה את הלהב לעבר פלג גופו העליון. בתגובה, קפץ המאבטח לאחור וירה כדור אחד באוויר. העוררת הרימה את התיק והתקדמה כאשר הסכין בידה, כאשר הלהב מכוון לפנים. המאבטח ומספר שוטרים נוספים כיוונו את נשקם לעבר העוררת והורו לה לעזוב את הסכין, אך היא לא עשתה כן במשך כארבע דקות והמשיכה לעמוד כשהסכין שלופה. לבסוף, הניחה העוררת את הסכין על הרצפה והחלה להימלט מהמקום, עד שנעצרה בידי השוטרים. בד בבד עם כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרה עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה. בנוסף, הוגשה חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי שלפיה היא לא נמצאת במצב פסיכוטי ולא נצפו סימנים כלשהם לקיום מחלת נפש ולפיכך היא כשירה לעמוד בדין. כן הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן שלפיו העוררת סובלת ממצב נפשי קשה והיא זקוקה לטיפול תרופתי מתאים. שירות המבחן המליץ לשחרר את העוררת לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא בבית בנה הבכור בפיקוחו ובפיקוחם של ארבעה מפקחים נוספים.

ביום 9.2.2012 קיבל בית המשפט, כאמור, את בקשת המשיבה והורה על מעצרה של העוררת עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי משנקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לעוררת, אין מחלוקת על כך שקיימת מסוכנות סטטוטורית בעניינה. בית המשפט התייחס להמלצת שירות המבחן, אך בחר שלא לאמצה ולהעדיף על פניה את חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי, המבוססת על בדיקות רפואיות. עוד קבע בית המשפט כי חלופת המעצר שהוצעה על ידי שירות המבחן אינה מבוססת דיה ולכן לא ניתן לקבלה.

מכאן הערר שלפניי, שבמסגרתו טוענת העוררת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על שחרורה לחלופת המעצר שהוצעה על ידי שירות המבחן. העוררת אינה חולקת על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לה בכתב האישום, אך לטענתה ראיות אלה אינן מקימות עילת מעצר של מסוכנות. זאת, שכן אין היא מהווה סכנה לשלום הציבור. עוד טוענת העוררת כי מתקיימים במקרה זה התנאים המצדיקים שחרור לחלופת מעצר, כפי שהמליץ שירות המבחן. זאת, בין היתר, לנוכח מצבה הנפשי הקשה ולנוכח העובדה שבית המשפט המחוזי לא בחן כנדרש את האפשרות לשחררה לחלופת מעצר.

מנגד, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להורות על שחרורה של העוררת לחלופת המעצר שהוצעה. לטענתה, מעשיה של העוררת מעידים על כוונתה לפגוע במאבטחים במחסום ואין הם נובעים ממצבה הנפשי. עוד טוענת המשיבה כי ככל שהעוררת זקוקה לטיפול תרופתי, היא תוכל לקבלו במסגרת מעצרה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל.

אמנם, אין להקל ראש במעשים המיוחסים לעוררת בכתב האישום. יחד עם זאת, אף אם קיימת במקרה זה עילת מעצר, יש לתת משקל, במסגרת אפשרות בחינתה של חלופת מעצר, לנסיבותיה האישיות של העוררת ולמצבה הנפשי הקשה, כפי שהוא מתואר על ידי שירות המבחן. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המלצתו של שירות המבחן היא בגדר המלצה בלבד, ואין בית המשפט חייב לאמצה כלשונה. אלא, שלאחר שבחנתי את כלל נסיבות המקרה, שוכנעתי כי כן היה מקום לבחון את החלופה שהוצעה על ידי שירות המבחן. כמובן, כי יש לבחון האם חלופת מעצר זו יש בה כדי לאיין את מסוכנתה של העוררת אם לאו, ובאם יהיה בכך צורך ניתן להוסיף לה תנאים מגבילים נוספים.

אשר על כן, דין הערר להתקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת בזאת. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן את חלופת המעצר שהוצעה על ידי שירות המבחן, יחקור את המפקחים, ויקבע תנאים לשחרורה של העוררת לפי לשיקול דעתו.

העוררת תישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת בבית המשפט המחוזי.