בש"פ 1260/11 מדינת ישראל נ. בסיר מחאמיד

זו בקשה רביעית להארכת מעצרו של המשיב מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בחודש ספטמבר 2009, ונטען בו כי המשיב קשר עם אחרים לגנוב מקנה. את אחת הגניבות ביצעו המשיב וחבריו ביום 20.6.09, ובמהלכה גנבו 36 כבשים אותם מכרו לאחר בתמורה למחצית משוויים. משהתגלה דבר הגניבה וחלק מהכבשים הוחזרו לבעליהם, הבטיחו המשיב ושותפו למסור לקונה 7-8 עגלים. באישומים נוספים נטען כי המשיב היה מעורב בגניבת צאן גם מכפר מע'אר, הדיח אחרים למסור גרסה כוזבת, ובמהלך שנת 2000 הגיעו לידיו שלושה רכבים שנגנבו מבעליהם וזהותם זויפה.

בחודש ספטמבר 2009 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ומאז הסתיימה שמיעת הראיות, הוגשו סיכומי הצדדים, והכרעת הדין היתה אמורה להינתן ביום ט"ז באדר א' התשע"א (20.2.2011), אולם נדחתה מאחר והמשיב לא הובא לבית המשפט.

בבקשה שבפני עותרת המדינה להארכת מעצרו של המשיב מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ולכך אני מתקשה להיעתר. אכן, למשיב יוחסו עבירות לא פשוטות, וככל שהן תוכחנה לא יהא מנוס מלקבוע כי נראה שהמשיב אינו רואה עצמו נתון למוראו של החוק, שהרי לא זו בלבד שחזר לחטוא בפלילים, אלא שעשה זאת אף שעמד נגדו מאסר על תנאי. ברם, משפטו של המשיב נמשך זמן רב, רב מדי, והרי עומדות לו בשלב זה חזקת החפות וזכותו לחירות. כדי למנוע מצב מסוג זה קצב המחוקק את הזמן לסיומם של הליכים בעניינו של נאשם הנתון במעצר (סעיף 61 לחוק המעצרים). עם זאת, ובמטרה ליתן מענה למקרים חריגים, העניק המחוקק לבית משפט זה את הסמכות להאריך את המעצר מפעם לפעם (סעיף 62 לחוק). אינני סבור כי תיק זה הוא מסוג המקרים להם נועד סעיף 62 ליתן מענה, ונכון היה לסיים בו את ההליכים זה מכבר, שהרי מפיהם של באי-כוח הצדדים עולה כי סכומי ההגנה הוגשו בחודש אוקטובר 2010.

בנסיבות אלו החלטתי להיעתר לבקשת המדינה בחלקה, ואני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-21 ימים, החל מיום 28.2.2011, או עד למתן פסק הדין בת"פ

3498-09-09 של בית משפט השלום בנצרת, הכל לפי המוקדם.