בש"פ 1264/02 שלום משומר נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. על פי הנטען בכתב האישום, במסגרת סכסוך כספי בין שתי חברות בנייה - חברת מיראלי וחברת שרבט, פנו אנשי חברת מיראלי אל זלמן אלפרון (להלן: אלפרון) על מנת שיסייע להם לגבות חוב שלטענתם חברת שרבט הייתה חייבת להם. על פי הנטען, אלפרון פנה אל העורר ואדם נוסף שהועסקו על ידו, והורה להם לסחוט באיומים ובכוח את אנשי חברת שרבט כדי לאלצם לשלם את החוב הנטען. במסגרת ניסיונות אלה הציתו העורר והאדם הנוסף במספר אירועים שונים את רכביהם של מנהלי חברת שרבט, במקרה אחר השליכו רימון הלם אל חצרו של אחד ממנהלי החברה, ובמקרים אחרים הציתו קרוואנים באתרי בנייה של חברת שרבט, ואף שברו אשנב של חלון בביתו הפרטי של אחד ממנהלי החברה. בסך הכל, מדובר בשמונה אירועים שונים שכולם נעשו על-פי הוראת אלפרון ונועדו לאיים ולהפחיד את מנהלי חברת שרבט ובני משפחותיהם כדי שישלמו את החוב הנטען לחברת מיראלי. בגין אירועים אלה הואשם העורר בעבירות של הצתה, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, החזקה ונשיאת נשק שלא כדין והיזק בזדון. בעת מעצרו של העורר, מסר העורר שם כוזב לשוטר שביקש לעצרו, כדי לנסות להתחמק מן המעצר, ובגין מעשה זה מואשם הוא בעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. העבירות המיוחסות לעורר בוצעו בשנת 1998, אך הוא נעצר והועמד לדין בדצמבר 2001.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט צ' גורפינקל) נעתר לבקשה, וביום 14.1.02 הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

בטיעוניו טען בא-כוח העורר כי יש לזקוף לזכות העורר את התקופה הממושכת (שלוש וחצי שנים) שחלפה מאז ביצוע העבירות נשוא כתב האישום, תקופה שבמהלכה לא ביצע העורר כל עבירה. לטענתו, המשטרה ניסתה לאתר את העורר רק שלוש או ארבע פעמים במהלך שנת 1999 ומאז לא עשתה דבר, ולכן לא ניתן לטעון כי העורר ניסה להתחמק ממעצר. עוד טען הוא, כי קיימת הפליה בהתייחסות למרשו שנעצר עד תום ההליכים אל מול אלפרון שהוא העבריין העיקרי בפרשה, ואשר שוחרר ממעצר בהסכמת התביעה עד שהסתיים משפטו. בא-כוח המדינה הציג את המאמצים המרובים שנעשו בסוף שנת 1999 ובראשית שנת 2000 כדי לאתר את העורר, ולטענתו במהלך כל התקופה חמק העורר מידי השוטרים. הוא הודה כי בהתאם לנהלי העבודה של המשטרה, לאחר שהניסיונות לאתר את העורר כשלו, הסתפקה המשטרה ביידוע ביקורת הגבולות, ולא המשיכה במאמצים לתפוס את העורר. לכן, רק בסוף שנת 2001 משהגיע מידע אודות העורר הצליחו לעצרו. לטענתו, אם ישוחרר העורר ממעצרו הוא ימלט ולא ניתן יהיה לנהל את משפטו.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובכלל זה בחומר שהוגש לי על ידי בא-כוח המדינה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. חומרת העבירות המיוחסות למשיב מקימות חזקת מסוכנות על אף חלוף הזמן מאז ביצוען. מאחר ואין מחלוקת אודות קיומן של ראיות לכאורה כנגד העורר, השאלה היחידה הטעונה הכרעה נוגעת לקיומה של חלופת מעצר סבירה בנסיבות המקרה. לשם כך יש לבחון את טענתו העיקרית של העורר, ולפיה העובדה שלא נעצר במהלך תקופה כה ממושכת אינה מלמדת על נסיונו לחמוק מן הדין. שוכנעתי כי בהתחשב באילוצי המשאבים של המשטרה, נעשה מאמץ ממשי לאתר את העורר ולהביאו למשפט, אולם העורר עשה כל אשר ביכולתו כדי להתחמק ממעצר. בין היתר, חיפשוהו השוטרים בכתובות שונות שבהן חשדו כי הוא מתגורר, השאירו הודעה אצל אימו של העורר, אצל אחיו ואצל אחותו, אולם העורר לא התייצב לחקירה. אף כאשר נתפס לבסוף העורר, ניסה הוא להתחמק ממעצר באמצעות מסירת שם בדוי, אולם ניסיון זה לא צלח בידו. נוכח כל האמור, ברור כי טענתו המיתממת של העורר, כי לא ידע שמחפשים אחריו אינה יכולה להתקבל, וברור כי עשה מעשים אקטיביים להתחמק ממעצר. בתנאים אלה, איני רואה כי חלופת מעצר יכולה להיות מספקת, וקיים חשש כבד כי שחרורו של העורר ממעצר יוביל להימלטותו מן הדין. באשר להשוואה בינו ובין אלפרון, אכן לכאורה נראית ההבחנה ביניהם בשלב המעצר תמוהה, עם זאת, משעניינו של אלפרון הופרד מעניינו של העורר וכבר הסתיים, איני רואה להידרש לו בהליך שלפניי.

אשר על כן, הערר נדחה.