בש"פ 127/01 מוחמד אבו קטיש נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לפיה נדחה ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים, לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביום 7.12.00 הוגש כנגד העורר כתב אישום בת.פ. 5232/00 לבית משפט השלום בירושלים, המייחס לו ארבעה אישומים שעניינם עבירות התפרעות, התקהלות אסורה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ואיומים. העורר שימש כשומר ווקף מוסלמי בהר הבית. על פי הנטען באישום הראשון, ביום 29.9.00 השתתף העורר בהתקהלות אסורה, במהלכה פנה העורר במערכת הכריזה אל המתפללים בשטח הר הבית וקרא בערבית קריאות מתלהמות. נטען כי כתוצאה מקריאותיו החלו המוני מתפללים ליידות אבנים לעבר כוחות הבטחון ולעבר הכותל המערבי. על פי הנטען באישום השני, ביום 9.10.00 גרם העורר להתקהלות אסורה ליד שער השלשלת שעל הר הבית, שם התקיימה אותה שעה תפילת יהודים (במבנה ה"מחכמה"). נטען כי העורר לא ציית להוראת השוטרים לעזוב את המקום מחשש להתנכלות למתפללים היהודים. באישום השלישי נטען כי ביום 21.8.00 התקהל העורר יחד עם אחרים בשטח הר הבית וניסה להבריח אדם לתוך מתחם ההר. העורר תקף שוטר שהיה מוצב במקום בכך שדחף אותו ובעט בגבו וגרם לפציעתו בראשו ובידיו. באישום הרביעי נטען כי ביום ו', ה- 1.12.00, סמוך לשער המוגרבים בתוך הר הבית צעק העורר לעבר מפקד המשטרה במקום "כמו שהכלבים שלך לא הכניסו אותי תצאו החוצה עכשיו מחוץ להר הבית, הוא לא שלכם, הוא של המוסלמים, ואם לא תצאו אני נישבע לכם שאני אפתח כאן בבלגאן שכתוצאה ממנו תיפתח מלחמה בכל המזרח התיכון". בהמשך צעק העורר לעבר המתפללים "תראו מה הכלבים האלה עשו לי", תוך שהוא מצביע על השוטרים. בתגובה התפתחה במקום מהומה, אלפי מתפללים הקיפו את כוח המשטרה שהיה במקום, זרקו אבנים לעבר השוטרים ורק בעזרת אנשי הווקף, שיצרו חומה חיה סביבם, ניצלו השוטרים בעור שיניהם.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים (ב"ש 7085/00). הבקשה התייחסה גם לשני תיקים פליליים נוספים התלויים ועומדים נגד העורר. התיק האחד הוא ת.פ. 4122/98, ונטען בו כי העורר הפריע לשוטרים לעכב ולעצור אדם אחר, תוך כדי תקיפת השוטרים והשתתפות בהתקהלות והתפרעות אסורה. התיק השני הוא ת.פ. 4042/00 ובו נטען כי העורר תקף יהודי שביקר בהר הבית ביום 7.8.00 בכך שהיכה בראשו במכשיר קשר וגרם מהומה בהר הבית.

3.ביום 14.12.00 נעתר בית משפט השלום - מפי השופט ד' מינץ - לבקשת המדינה. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת כל ארבעת האישומים. כך נקבע, כי הראיות בדבר האישום השלישי מתבססות על עדויותיהם של השוטר המותקף ושוטר נוסף שנכח במקום. הראיות לכאורה לגבי האישום הראשון מתבססות על זיהוי קולו של העורר במערכת הכריזה על ידי שוטרים שהכירו את קולו של העורר. לגבי האישום השני נקבע, כי הראיות לכאורה הן שלוש הודעות של שוטרים שנכחו במקום ובנוסף לכך הודעתו של העורר עצמו מיום 6.12.00, בה הוא מודה שראה פסול בכך שהיהודים מתפללים באיזור ה"מחכמה" ותוקעים בשופר. באשר לאישום הרביעי, בית המשפט פסק כי קיימות ראיות לכאורה למכביר, שהן בראש ובראשונה גרסתו של העורר עצמו בהודעתו מיום 6.12.00 והודעותיהם של שוטרים רבים שנכחו במקום.

4.בית המשפט דחה את טענת הסנגור, כי כל החיכוכים שהיו בינו לבין השוטרים לא היו אלא על רקע של "סכסוך עבודה" בין העורר לשוטרים. הוא קיבל את עמדת המדינה כי המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על מסוכנותו לציבור ומחייבים מעצרו עד תום ההליכים, וזאת במיוחד על רקע המאורעות האלימים הפוקדים לאחרונה את המדינה.

5.בית המשפט קבע כי לא ניתן בעניינו של העורר להסתפק בחלופת מעצר, לפיה הוא יורחק מאזור הר הבית. בית המשפט ציין כי העורר מונע לכאורה מאינטרסים לאומניים, דתיים ואידיאולוגיים. על פי הראיות לכאורה, הוא אחד מהאישים המרכזיים בהסתתם ובהדחתם של ההמונים, והוא לא ינצור את פיו גם בביתו אלא ימשיך להפיץ דברי הסתה ואלימות חריפים בדרך זו או אחרת.

6.ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין מעצרו עד תום ההליכים (ב"ש 1891/00) נדחה על-ידי השופט מ' גל ביום 26.12.00. בערר טען העורר להעדר תשתית ראייתית לכאורה, להעדר עילת מעצר ולכך שניתן לאתר תחליף מעצר הולם. בית המשפט המחוזי בחן אף הוא בצורה יסודית את התשתית הראייתית שהציגה המדינה וקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת כל אחד מהאישומים המיוחסים לעורר. בית המשפט המחוזי אישר גם את קביעת בית משפט השלום כי קיימת עילת מעצר נגד העורר. הוא ציין כי "העובדה שחלף זמן מסוים בין המעשים נשוא האישומים 3-1 (בעיקר אישום 3) לבין הבקשה למעצר עד תום ההליכים אינה מקהה ממידת המסוכנות, אלא מלמדת שגם מבחינת הרשויות יש לבסוף גבול כל דבר - תהא רגישות הנושא ככל שתהא". לבסוף אישר בית המשפט המחוזי את הקביעה, כי המסוכנות הרבה הגלומה בעורר והתקופה הקשה בה מצויה עתה המדינה שוללים לכאורה אפשרות לחלופה נאותה למעצר. נפסק כי החלופה שהוצעה על ידי הסנגור, לפיה ישהה העורר בביתו בעיר העתיקה, אין בה כדי להפיג את המסוכנות באופן מספק. עם זאת ציין בית המשפט כי לו תוצע אלטרנטיבה סבירה והולמת לשהייה במקום ישוב מרוחק, יהיה מקום לפנות אל בית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר והדבר יבחן לגופו.

7.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בעררו בכתב שב העורר ומעלה טענות בנוגע לתשתית הראייתית ולעילת מעצר. באופן כללי הוא טוען כי בכל האירועים נשוא כתב האישום הוא מלא תפקיד רשמי בהסכמתה של המדינה ופעל בתיאום ומתוך שיתוף פעולה עם המשטרה. בנוסף לכך הוא שב וטוען בפירוט להעדר תשתית ראייתית לגבי כל אחד מארבעת האישומים המיוחסים לו. באשר לעילת מעצר, העורר טוען כי מעמדת המדינה לא עולה כי נשקפת מן העורר סכנה כלשהי מעבר למילוי תפקידו כשומר ווקף בהר הבית וכי בית המשפט קמא ייחס לו מסוכנות מעבר לנטען על ידי המדינה. לטענתו ניתן להבטיח את מטרות המעצר ומניעת המסוכנות בדרך של הרחקתו מאיזור הר הבית, בלא מעצר עד תום ההליכים. לבסוף מזהיר העורר כי מעצרו של העורר עד תום ההליכים נעשה במקום ובזמן רגישים ביותר ועלולות להיות לו תוצאות קשות ביותר מבחינת שמירת הסדר הציבורי במקום.

8.בדיון לפניי לא עמד עוד בא-כוח העורר על טיעוניו בדבר היעדר תשתית ראייתית לכאורית, ובדבר היעדר עילת מעצר, וטען רק בנוגע לקיומה של חלופת מעצר בביתו של העורר בעיר העתיקה בירושלים. בעניין זה נטען, כי כל העבירות שהעורר ביצע לכאורה בוצעו כחלק ממילוי תפקידו כשומר ווקף, ולכן אם יורחק העורר ממקום עבודתו לא יהיה בו משום סכנה לציבור. בא-כוח המדינה הביע את התנגדותו לשחרור העורר לחלופת מעצר. הטעם להתנגדות בעיקרו הוא, שלאור מעשי העורר, הכוללים תקיפה של שוטרים, אין מקום לתת בו את האימון הנדרש לחלופת מעצר.

9.לאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, וכי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. השתכנעתי כי בשל אופי העבירות המצביע על מסוכנותו של העורר, במיוחד בשל כך כי המעשים המיוחסים לו מראים כי אין עליו מורא החוק ומורא שלוחיו, לא ניתן להשיג את מטרות המעצר באמצעות חלופת המעצר המוצעת.

אי לכך הערר נדחה.