בש"פ 1272/16 מדינת ישראל נ. אסף בן ארי

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ב' שגיא ), במ"ת 23990-12-15, מיום 14.2.2016, בגדרה הוחלט לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית בפיקוח אלקטרוני.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המשיב הוגש כתב אישום, אשר מייחס לו, יחד עם נאשם נוסף (להלן: הנאשם 1 ), חמישה אישומים שעניינם עבירות זנות ועבירות מין. להלן אפרט את עובדות חמשת האישומים המופיעים בכתב האישום:

(א) אישום ראשון : נטען בכתב האישום, כי עובר לחודש יוני 2015, קשרו המשיב והנאשם 1 קשר להבאת נשים מרוסיה ומאוקראינה אל מדינת ישראל, על מנת שיעסקו בזנות, תוך קבלת חלק מדמי האתנן שיינתנו לכל אחת מהנשים, עבור שירותי המין. במסגרת הקשר בין השניים, התכתב הנאשם 1 עם נשים באמצעות אתרי אינטרנט, והניע אותן להגיע לישראל, תוך שימוש בהבטחות שונות, ובין היתר, הובטח לנשים כי הן ישוכנו בדירות יוקרה, ויועסקו בעבודות עיסוי, בשכר גבוה. לאחר שהנשים הגיעו לישראל, הודיע להן הנאשם 1 שמקום עבודתן יהיה באחת מהדירות אשר נמצאו בהחזקתו ובניהולו של המשיב. לפי המתואר בכתב האישום, המשיב הבהיר לנשים הללו את תנאי עבודתן (אשר כונו בכתב האישום " תנאי אספקת שירותי המין "). בתנאים אלו, פורטו, בין היתר, התעריפים לשירותי המין השונים שיספקו הנשים ללקוחותיהם; דמי האתנן שיועברו למשיב ולנאשם 1; התנאים בהן ישוכנו הנשים בדירות, ותשלומי השכירות שיידרשו לשלם; חובותיהן של הנשים במסגרת עבודתן (למשל, התחייבותן לספק שירותי מין בשעות שייקבעו על ידי המשיב; התחייבותן להתלבש ב" שעות העבודה " בהלבשה תחתונה בלבד; התחייבותן לשלם " קנסות " במידה שיגיעו באיחור לדירה, או במקרה שלקוח נשאר בדירה למעלה מארבעים דקות; והתחייבותן להימנע ממסירת מידע על עבודתן ומעסיקיהן). המשיב החתים את הנשים על מסמך, אשר חלקו כתוב בשפה העברית, שאינה מובנת לנשים, וחלקו כתוב בשפה הרוסית, ובו פורטו חלק מתנאי העבודה, כמתואר לעיל.

(ב) אישום שני : לטענת העוררת, עובר לחודש יוני 2015, פנה הנאשם 1 ל-י.ו., ילידת 1988, תושבת אוקראינה, באמצעות אתר אינטרנט, והציע לה לעסוק בעבודת עיסוי בישראל. לאחר שהגיעה לישראל, מסר לה הנאשם 1 את תנאי אספקת שירותי המין, כמפורט במסגרת האישום הראשון, ו-י.ו. השיבה כי היא אינה מעוניינת לעבוד באספקת שירותי מין, ושבה לאוקראינה. חרף זאת, שמר הנאשם 1 על קשר, באמצעות אתר האינטרנט, עם י.ו., והתעניין, מידי פעם, במצבה הכלכלי. לאחר שמצבה הכלכלי של י.ו. הידרדר, נעתרה י.ו. לבקשותיו של הנאשם 1, וחזרה לישראל, ביום 13.9.2015. עם הגעתה לישראל, נסעה י.ו. לדירה שבה המתין לה הנאשם 1. בהמשך, ולאחר שהועברה על ידי הנאשם 1 לדירה אחרת, הוא הגיע לדירה ואמר לה כי הוא צריך " לבדוק איך היא עובדת ". הנאשם 1 התפשט והורה ל-י.ו. להתפשט ולעסות את גופו. במהלך העיסוי, שפשפה י.ו. את איבר מינו של הנאשם 1, תוך שהוא מלטף את גופה, עד שהוא בא על סיפוקו. ביום שלמחרת, הורה הנאשם 1 ל-י.ו. לעבור לדירה אחרת. כשהגיעה י.ו. לאותה דירה, היא פגשה במקום את המשיב, אשר אמר לה ש" הוא חייב לראות אותה עירומה ". י.ו. התפשטה ונותרה בתחתוניה. בעוד המשיב בוחן את גופה, הוא הורה לה להסתובב, ואמר לה שיש לה " ישבן יפה ". לאחר מכן, הורה המשיב ל-י.ו. להתלבש, והביא לידיעתה את תנאי אספקת שירותי המין, ו-י.ו. הסכימה לתנאים. בנוסף, אמר לה המשיב כי היא לא תוכל להמשיך להתגורר בדירתו של הנאשם 1. בהמשך, הורה לה המשיב לעסות את גופו, בתמורה ל-200

₪ שמסר לה, וציין בפניה כי הוא " יראה לה כיצד עושים זאת נכון כדי לרצות את הלקוחות ". נמסר בכתב האישום, כי המשיב התפשט, והורה ל-י.ו. להתפשט, ולאחר ש-י.ו. התפשטה, היא עיסתה את גופו של המשיב, ושפשפה את איבר מינו. לאחר מכן, שאל המשיב את י.ו. אם היא מעוניינת לקיים איתו יחסי מין, והיא השיבה בשלילה. י.ו. סירבה גם לבקשתו של המשיב, למצוץ את איבר מינו. בעקבות זאת, אמר המשיב ל-י.ו., כי " אם היא תעשה הכול בצורה הטובה אז היא תישאר לעבוד בדירה ". מאחר ש-י.ו. היתה, באותו שלב, ללא קורת גג, ללא כסף ובלי עבודה, היא נעתרה לדרישתו של המשיב, ומצצה את איבר מינו. לאחר כרבע שעה, ומשהמשיב לא בא על סיפוקו, אמרה לו י.ו. כי היא עייפה ואינה יכולה להמשיך במעשיה. לאחר הדברים הללו, התיישב המשיב על המיטה והורה ל-י.ו. לעמוד מעליו ולהתכופף, כשישבנה מופנה כלפיו. י.ו. עשתה כמצוותו, והמשיב שפשף את איבר מינו, והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של י.ו., ללא הסכמתה, וזאת במשך דקות ארוכות, עד אשר בא על סיפוקו. עוד נטען בכתב האישום, כי החל מיום זה, ועד ליום 25.11.2015, סיפקה י.ו. שירותי מין ללקוחות, בהתאם לתנאים שהציבו לה המשיב והנאשם 1, וזאת במספר דירות בתל אביב ובבת ים. תיאום הלקוחות של י.ו. התבצע מול פקידות שעבדו בדירות השונות או מול המשיב, כשהמשיב והנאשם 1 הגיעו מדי יום כדי לגבות את חלקם בכספי האתנן.

(ג) אישום שלישי : כנטען בכתב האישום, ביום 1.11.2015, או בסמוך לכך, יצר הנאשם 1 קשר עם מ.א., ילידת 1986, תושבת רוסיה, לאחר שזו פרסמה מודעה באתר אינטרנט, כי היא מחפשת דירה בישראל לתקופה קצרה. לאחר הידברות בין השניים, ביקש הנאשם 1 לשוחח עמה באמצעות תוכנת " סקייפ ", בכדי לראות את פניה. במהלך השיחות ביניהם, הבטיח לה הנאשם 1 הבטחות שונות, ובין היתר, אמר לה כי הוא יכול לספק לה עבודה, במסגרתה היא תרוויח כ-150 ₪ לשעה, ובמידה שתקבל את העבודה, היא לא תידרש לשלם שכר דירה. נוכח הבטחותיו של הנאשם 1, עזבה מ.א. את רוסיה, ביום 15.11.2015, והגיעה לישראל, בהדרכתו. הנאשם 1 הנחה את מ.א. להגיע לדירה בתל אביב, ונאמר לה כי שם תפגוש בחור בשם " סטיבן ". המשיב, אשר הציג את עצמו כ" סטיבן ", שיכן את מ.א. בדירה, ואמר לה כי הוא יהיה " הלקוח הראשון שלה ". למחרת, ביום 16.11.2015, הודיע המשיב ל-מ.א. כי תעבור לדירה אחרת, והסיע אותה לשם. כשהשניים הגיעו לדירה, הורה המשיב ל-מ.א. להתפשט, ולהישאר בתחתונים וחזייה בלבד, ו-מ.א. עשתה כדברו. המשיב בחן את גופה של מ.א., ואמר לה שהיא " יפה ", ונראית " צעירה מכפי גילה ". לאחר מכן, אמר המשיב ל-מ.א. כי הוא ידגים לה כיצד לעסות את גופם של הלקוחות. בתוך כך, הורה לה המשיב לשכב על הבטן, התיישב עליה, עיסה את גופה, ולאחר מכן, הפך אותה על גבה וליטף את שדיה. בהמשך, המשיב התפשט והורה ל-מ.א. לעסות את גופו. לאחר מספר דקות בהן מ.א. ביצעה את מבוקשו של המשיב, הוא הסתובב ואמר לה לשפשף את איבר מינו, והיא עשתה כדרישתו. בהמשך, אמר המשיב ל-מ.א. כי הוא " רוצה אותה ", והציע לה לקיים עמו יחסי מין תמורת 1000 ₪, אולם היא סירבה. לאחר זאת, שפשף המשיב את איבר מינו כשהוא מתבונן בגופה העירום של מ.א., עד אשר הוא בא על סיפוקו. המשיב נתן ל-מ.א. 200 ₪, והמשיך להסביר לה את תנאי אספקת שירותי המין. החל מיום זה ועד ליום 25.11.2015, סיפקה מ.א. שירותי מין ללקוחות בתנאים שהציב לה המשיב. תיאום הלקוחות של מ.א. התבצע מול פקידות שעבדו בדירות השונות או מול המשיב, כשהמשיב והנאשם 1 הגיעו מדי יום כדי לגבות את חלקם בכספי האתנן.

(ד) אישום רביעי : העוררת טוענת, כי ביום 5.8.2014, או בסמוך לכך, פנה הנאשם 1 ל-ל.ז., ילידת 1988, תושבת אוקראינה, דרך אתר אינטרנט, ובהמשך התכתבו השניים באמצעות תוכנת " סקייפ ". ל.ז. סיפרה לנאשם 1 כי מצבה הכלכלי קשה מאוד, ובתגובה, הבטיח לה הנאשם 1 כי הוא יכול לספק לה מקום מגורים, וכי היא יכולה להרוויח כסף רב, אם תעבוד עבורו. ביום 4.12.2014, ולאחר שמצבה הכלכלי של ל.ז. החמיר, יצרה ל.ז. קשר עם הנאשם 1 באמצעות אתר האינטרנט, והביעה את רצונה להגיע לישראל. ביום 15.2.2015, עזבה ל.ז. את אוקראינה והגיעה לישראל, בהדרכתו של הנאשם 1. עם הגעתה של ל.ז. לישראל, היא החלה לספק שירותי מין ללקוחות בדירתו של הנאשם 1, בבת ים, בהתאם לתנאים שהציב לה הנאשם 1. לאחר כחודשיים, עברה ל.ז., לבקשתו של הנאשם 1, לעבוד בדירה בבית דגן, וביום 7.6.2015, עברה לעבוד בדירה בתל אביב, לבקשתו של המשיב. בהמשך, הגיע המשיב לדירה בתל אביב, בה עבדה ל.ז., והורה לה להתפשט, אך היא לא הבינה את בקשתו של המשיב. לאחר מספר דקות, ומשהתקשר המשיב אל הנאשם 1, שלח הנאשם 1 ל-ל.ז הודעה ובה כתב " תראי לו את הגוף שלך ". ל.ז. התפשטה, ונותרה בתחתונים וחזייה בלבד, כאשר המשיב בוחן את גופה. במשך כחודש, סיפקה ל.ז. שירותי מין בדירה בתל אביב, בהתאם לתנאים שהציבו לה המשיב והנאשם 1. תיאום הלקוחות של ל.ז. התבצע מול פקידות שעבדו בדירות השונות או מול המשיב, כשהמשיב והנאשם 1 הגיעו מדי יום כדי לגבות את חלקם בכספי האתנן.

(ה) אישום חמישי : כנטען בכתב האישום, עובר לחודש ינואר 2015, פנה הנאשם 1, באמצעות אתר האינטרנט, ל-ו.ש., ילידת 1990, תושבת רוסיה, והשניים התכתבו באמצעות תוכנת " סקייפ ". במהלך השיחות, הפציר הנאשם 1 ב-ו.ש. להגיע לישראל ולעבוד עבורו. ביום 8.4.2015, הגיעה ו.ש. לישראל לצורך ביקור משפחתי, ופרסמה מודעה באתר כי היא מחפשת עבודה בישראל. בתגובה למודעה זו, הציע הנאשם 1 ל-ו.ש. לעבוד עבורו כמעסה. הנאשם 1 ו-ו.ש. נפגשו בדירתו של הנאשם 1 בבת ים, שם הוא פירט בפניה את תנאי אספקת שירותי המין, שתוארו לעיל. ו.ש. הסכימה לתנאים, ולמחרת היום עברה להתגורר בדירתו של הנאשם 1 בבת ים. במשך כשלושה חודשים, סיפקה ו.ש. שירותי מין ללקוחות בדירה בבת ים, ובדירות נוספות, בהתאם לתנאי אספקת שירותי המין שנמסרו לה. נאמר בכתב האישום, כי ו.ש. העבירה למשיב ולנאשם 1 חלק מסכומי האתנן ששולמו לה עבור שירותי המין.

בגין המעשים המתוארים בחמשת האישומים, יוחסו למשיב העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מספר עבירות של החזקת מקום לשם זנות, לפי סעיף 204 לחוק העונשין; אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; מעשה סדום, לפי סעיף 347(ה), בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין; מעשה מגונה, לפי סעיף 348(א), בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין; שתי עבירות של גרימה לעזיבת מדינה לשם זנות, לפי סעיף 376ב(א) לחוק העונשין; 4 עבירות של הבאת אדם לשם עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 202, בנסיבות סעיף 203(א) לחוק העונשין; ו-4 עבירות של סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199(א)(2) לחוק העונשין. לנאשם 1 יוחסו עבירות דומות, מלבד עבירות האינוס ומעשה הסדום.

הבקשה למעצר עד לתום ההליכים

3.

ביום 13.12.2015, הוגשה בקשה מטעם העוררת, למעצרם של המשיב והנאשם 1, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינם. בבקשתה, טענה העוררת כי ברשותה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיב ושל הנאשם 1, הכוללות בין היתר, את הודעות המתלוננות והפקידות שעבדו בדירות, בנוגע לשירותי המין שסופקו; תכתובות בטלפונים ניידים ובמחשבים של המשיב והנאשם 1, וכן תכתובות של המשיב עם לקוחות בנוגע לשירותי המין; אמרות מפלילות של המשיב בפני מדובב; ומודעות בהן פורסמו שירותי עיסוי מיניים, תוך ציון מספרי הטלפון של המשיב ושל הנאשם 1. אשר לעילת המעצר, טענה העוררת כי נגד המשיב והנאשם 1 קמה עילת המסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1966 (להלן: חוק המעצרים ). זאת, לנוכח העובדה שהשניים נעצרו בעבר, במסגרת חקירת פרשה זו, ולאחר ששוחררו ממעצרם על ידי בית המשפט, הם חזרו לבצע עבירות נוספות, מהסוג המופיע בכתב האישום. העוררת הבהירה, בהקשר זה, כי המשיב והנאשם 1 נעצרו בחודש יוני 2015, לצורך חקירה בחשד לביצוע העבירות, מושא האישומים הראשון, הרביעי והחמישי. המשיב והנאשם 1 שוחררו ממעצר, בהסכמת העוררת, ביום 8.7.2015, ואולם הם חזרו לעסוק בעבירות מאותו סוג, כאשר המשיב והנאשם 1 ביצעו, בנוסף, עבירות מין חמורות. עוד טענה העוררת, כי קמה עילת מעצר נוספת בעניינם של המשיב והנאשם 1, מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש כי השניים ינסו לשבש הליכי משפט ולהדיח עדים, באם ישוחררו ממעצר. בעניין זה, ציינה העוררת, כי השניים ביקשו מהעדוֹת בתיק למחוק את ההתכתבויות שהתנהלו ביניהם, הנחו אותן לשקר במשטרה, וניסו להעלים ראיות. על בסיס האמור, ביקשה העוררת לעצור את המשיב ואת הנאשם 1 עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם.

4.

ביום 10.1.2016, הורה בית משפט קמא על עריכת תסקיר מעצר בעניינם של המשיב ושל הנאשם 1, וביום 31.1.2016 הוגש תסקיר מעצר אודות המשיב. מעתה והלאה, אתייחס לעניינו של המשיב בלבד, ואזכורו של הנאשם 1 ייעשה רק במידת הצורך. בתסקיר המעצר נכתב, בין היתר, כי שירות המבחן התרשם " מעיוותי חשיבה

[אצל המשיב – א.ש.], ומהתנהגות בעלת אלמנטים של מניפולטיביות וניצול מצדו ". עוד נאמר בתסקיר, כי המשיב תופס את הנשים שעבדו תחתיו כ" אובייקט שאמור למלא צרכיו ולהוות עבורו מקור לרווח כספי ". אשר למידת הבנתו של המשיב את משמעות המעשים שביצע, נמסר בתסקיר כי הוא " מתקשה להעמיק התייחסות לבחירותיו ולהתנהגותו הפוגענית כלפי נשים, לגלות אמפתיה כלפי הנשים ולראותן כמי שנפגעו ממעשיו ". עוד נאמר, בהקשר זה, כי המשיב " מרוכז כיום בחוויה של פגיעות וקורבנות ", עמדה אשר אינה מאפשרת לו להתייחס באופן ענייני וביקורתי למיוחס לו, ולסיכון הנשקף מפניו. על יסוד האמור, התרשם שירות המבחן, כי לא ניתן לשלול את הסיכון לפגיעות נוספות מצידו של המשיב. עם זאת, סבר שירות המבחן, כי ניתן להפחית את מסוכנותו של המשיב באמצעות חלופת מעצר, שתהיה מלווה בפיקוח אנושי צמוד. על כן, המליץ שירות המבחן כי המשיב ישהה במעצר בית מלא בבית אמו בתל אביב, תחת פיקוחה ופיקוח אביו, דודתו, אחותו, ובעלה – לסירוגין. שירות המבחן התרשם לטובה מן המפקחים, וציין כי מדובר " באנשים נורמטיביים, אחראיים, המחויבים לחוק ". עוד נאמר בתסקיר בנוגע למפקחים, כי הם " ביטאו עמדה סמכותית כלפי אסף

[המשיב-א.ש.] [...] להערכתנו, תחת פיקוחם, [המשיב-א.ש.] לא יפעל באופן שיחמיר את מצבו המשפטי או יפגע בערבותם ".

החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של המשיב

5.

ביום 14.2.2016, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא, בבקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. יצוין, כי הוסכם בין הצדדים, באשר לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ונראה כי לא הייתה מחלוקת של ממש בדבר קיומה של עילת מעצר. טיעוני הצדדים התמקדו, אפוא, במידת המסוכנות הנשקפת מהמשיב, ובאפשרות לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר הולמת. בהתייחס למעשים המתוארים בכתב האישום, ציין בית משפט קמא, כי עולה מן הראיות " תמונה של ניצול מצב כלכלי, יכולת שכנוע והשפעה, 'תנאי העסקה' נוקשים ומחפירים ". עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי נסיבות ביצוע העבירה אינן נמצאות ברף חומרה גבוה ביותר. זאת, בשים לב לעובדות הבאות: הנשים לא הוברחו דרך הגבול באישון לילה, אלא הגיעו בטיסות, בהדרכתו של הנאשם 1; ברובם של המקרים, הנשים לא רומו באשר למהות ואופי העבודה; הנשים לא נכלאו, והן היו חופשיות לצאת ולהיכנס לדירות בהן עבדו; דרכוניהן לא נלקחו; הן לא אולצו לקיים יחסי מין מלאים עם הלקוחות, והיתה בידן האפשרות להפסיק לעבוד עבור המשיב והנאשם 1, בכל רגע נתון. על כן, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי ניתן לאיין את מסוכנותו של המשיב באמצעות חלופת המעצר המוצעת. בית המשפט ציין, בהקשר זה, כי הפעלת בתי בושת, כאשר המשיב שוהה במעצר בית, הינה מהלך מורכב, אשר אינו יכול להתבצע תחת עינם הפקוחה של המפקחים. אשר לנסיבותיו האישיות של המשיב, נתן בית משפט קמא את דעתו להיעדר עבר פלילי בעניינו; לתסקיר שירות המבחן החיובי; ולתקופת המעצר בה שהה המשיב (כחודשיים ימים, מיום 25.11.2015), אשר לה " השפעה ממתנת " ומרתיעה כלפיו. בית משפט קמא נתן את דעתו, במסגרת החלטתו, לעובדה שהמשיב נעצר, ולאחר ששוחרר מהמעצר הוא שב לבצע עבירות מאותו הסוג. בית משפט קמא אמר, בהקשר זה, את הדברים הבאים: " מן הצד האחד – יש בה [בעובדה כי המשיב נעצר, שוחרר, וחזר לבצע עבירות –א.ש.] כדי ללמד על עמדת המבקשת (נכון לאותו מועד) כי אין בעצם ניהול מקומות לשם זנות באופן שיוחס למשיב, כדי להצדיק את המשך מעצרו והגשת כתב אישום במהלך אותה תקופה. מן הצד האחר – יש בה כדי ללמד על הצורך בקביעת תנאי ערובה מחמירים, על מנת שהמשיב לא ישוב על מעשיו ". על בסיס האמור, הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב למעצר בית, תחת איזוק אלקטרוני, בבית אמו בתל אביב, בפיקוח המפקחים שנזכרו לעיל. כמו כן, הורה בית המשפט על הפקדת ערבות בנקאית על ידי המשיב, בסך 50,000 ₪; התחייבות עצמית בסך 200,000 ₪; וערבות של כל אחד מהמפקחים בסך 100,000 ₪. כמו כן, הוציא בית משפט קמא צו עיכוב יציאה מן הארץ בעניינו של המשיב. לבקשת העוררת, עוכבה החלטתו של בית משפט קמא למשך 48 שעות, לצורך הגשת ערר על החלטה זו. יצוין, כי בית משפט קמא עיכב את ההחלטה בעניינו של הנאשם 1, עד ליום 21.2.2016, בכדי להמתין להכרעה בערר זה.

הערר על החלטת השחרור ממעצר

6.

ביום 15.2.2016, הוגש ערר על החלטתו של בית משפט קמא לשחרר את המשיב למעצר בית בפיקוח אלקטרוני. בהודעת הערר, טענה העוררת כי בית משפט קמא לא העניק את המשקל הראוי למידת המסוכנות, הנשקפת ממעשיו של המשיב. לטענת העוררת, החלטת בית משפט קמא אינה משקפת כראוי, את חומרת מעשיו של המשיב ואת הכיעור הרב הגלום בהם. נטען, בהקשר זה, כי אופן ההעסקה, כמפורט בכתב האישום, מגלם בחובו יחס של ניצול ושליטה כלפי הנשים, ולשיטתה של העוררת לא היה מקום לקביעה כי הנשים יכלו להפסיק את עבודתן אצל המשיב, בכל רגע נתון. העוררת הוסיפה וטענה, כי: " הלכה למעשה מדובר בנשים הנמצאות בעמדת נחיתות מובנית כשהן בארץ זרה, ללא מכרים, ללא עבודה, ללא שפה, ללא קורת גג ותלויות הלכה למעשה במשיב ובנאשם 1 ". בנסיבות אלה, כך נטען על ידי העוררת, אין לנשים יכולת אמיתית להפסיק את עבודתן אצל המשיב ככל שיחפצו, במידה שהתנאים " לא נראים להן ". העוררת הוסיפה עוד, כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה הנשים ידעו לאן פניהן מועדות איננה מדויקת, ואין להסיק מעצם העובדה שחלקן ידעו כי הן מיועדות לעבוד בשירותי עיסוי, כי הן הבינו שהעבודה המוצעת להן כוללת שירותי מין. בדיון שנערך בפניי, ביום 16.2.2016, הפנתה עו"ד עדי שגב, באת כוחה של העוררת, לעדויות המתלוננות, מהן עולה כי הנשים, לפחות בחלקן, לא הבינו כי הן תידרשנה לספק שירותי מין.

7.

הטיעון מרכזי שהיה בפי העוררת, מבוסס על העובדה כי המשיב נחקר בגין המעשים המיוחסים לו, ולאחר ששוחרר ממעצר, הוא שב וביצע עבירות דומות. לא זו בלבד שהמשיב לא נרתע מלשוב ולבצע, לכאורה, עבירות מאותו סוג, ניכרת, לטענת העוררת, " עליית מדרגה " במעשיו, בכך שהוא ביצע, לכאורה, עבירות מין חמורות בחלק מהמתלוננות. עוד נטען, כי בית משפט קמא שגה שעה שקבע כי ניהול בית בושת מביתו של המשיב הוא מהלך מורכב, שלא ניתן לבצעו תחת פיקוחם של המפקחים. עיון בחומר הראיות מגלה, כך נטען, כי המשיב יכול בנקל להמשיך ולנהל את עסקיו המפוקפקים, תוך מתן הוראות טלפוניות לפקידות, השוהות בדירות השונות. במהלך הדיון בערר, הדגישה העוררת כי המשיב המשיך, הלכה למעשה, לנהל את עסקיו מביתו, עת שוחרר ממעצרו, כאשר מבחינתו העסקים נמשכו כרגיל: " ב-20.7 הוא מבקש מידידה שלו להקליט שיחה במשרד ששם היא מודיעה שהם יוצאים לפגרה וחוזרים לעבודה באוקטובר, כך שהוא יודע שהוא חוזר לעניינים ". טענה נוספת שהייתה בפי העוררת, נוגעת לעובדה כי בתסקיר המעצר, אשר הוגש בעניינו של המשיב, אין כל התייחסות לכך שהמשיב חזר לסורו לאחר ששוחרר ממעצר, כאשר הוא המשיך לבצע עבירות מאותו סוג, ואף חמורות מאלו. לטענת העוררת, מדובר בפרט מהותי אשר יש בו כדי להשליך על משקל מסקנותיו והמלצותיו של שירות המבחן. על בסיס האמור, גורסת העוררת כי נשקפת מסוכנות לא מבוטלת מן המשיב, להישנותן של העבירות המיוחסות לו. על כן, מבקשת העוררת לקבל את הערר, לבטל את החלטת בית משפט קמא, ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

טענות המשיב בדיון

8.

עו"ד שרון נהרי, בא כוחו של המשיב, טען בדיון שהתקיים לפניי, כי יש לדחות את הערר, שכן לשיטתו לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא. עו"ד נהרי טען כי אין נשקפת כל מסוכנות מהמשיב, וגם אם קיימת מסוכנות כלשהי, כי אז יש בכוחה של חלופת המעצר המוצעת כדי לאיינה. לעניין תנאי ההעסקה, טען ב"כ המשיב, כי " הבנות היו חופשיות, הן ניהלו את זמנן, לא עניין אותו

[את המשיב-א.ש.] מה הן עושות בדירה ". עוד נטען, כי " הבנות אומרות שהן עשו מה שהן רוצות ", כאשר תפקידו של המשיב הסתכם בקבלת סכומי כסף זעומים. אשר לעובדה, כי המשיב שוחרר בעבר ממעצר ושב לבצע מעשים דומים, טען עו"ד נהרי, כי: " אם הוא לא היה מסוכן באישום 1, 4 ו-5 [...] אז הוא גם לא מסוכן היום ". לשיטתו של עו"ד נהרי, עצם העובדה שהעוררת סברה אז כי המשיב איננו מסוכן, מכרסמת בטענותיה באשר למידת מסוכנותו כיום, גם אם הוא ביצע, לכאורה, עבירות דומות באופיין. הובהר על ידי עו"ד נהרי, כי המשיב עמד בתנאים אשר הוצבו לו, בעת ששוחרר ממעצר, ורק לאחר ששוחרר לביתו, ללא תנאי, הוא המשיך, לכאורה, בביצוע העבירות. עו"ד נהרי הוסיף וטען, כי חלופת המעצר המוצעת מצויה בדירת המשפחה ברמת אביב, ולא באחת הדירות בהן בוצעו, לכאורה, העבירות. עו"ד נהרי ציין עוד, כי הדירות מושא כתב האישום אינן זמינות כיום עבור המשיב. אשר ל" עליית המדרגה " הנטענת על ידי העוררת, בכך שלאחר ששוחרר ממעצר ביצע המשיב במתלוננות עבירות מין חמורות, טען עו"ד נהרי כי מדובר בבחורה אחת שאיתה היה למשיב קשר רומנטי, וכי אין מדובר במגע מיני שנעשה בכפייה. בתשובה לשאלת בית המשפט, האם ניתן לתת במשיב אמון, לאחר שחזר לבצע, לכאורה, מעשים דומים לאלו שיוחסו לו בכתב האישום, בתקופה שלאחר שחרורו ממעצר, אמר בא כוח המשיב את הדברים הבאים: " אם יהיה עם איזוק אלקטרוני, במעצר בית אצל האחות, כולם פה אנשים רציניים ברמת אביב, האם הוא יבצע עבירה של סרסרות כאשר יש כתב אישום, שהוא שלושה חודשים במעצר עם תנאים קשים ". בא כוח המשיב הפנה, בהקשר זה, לתסקיר שירות המבחן, במסגרתו הומלץ לשחרר את המשיב ממעצר אף ללא פיקוח אלקטרוני, בשים לב לזהותם של המפקחים המוצעים. לאור האמור, התבקשתי לדחות את הערר.

דיון והכרעה

9.

לאחר שבחנתי את הודעת הערר, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל, וכי יש להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בעניינו. להלן יפורטו הנימוקים העומדים ביסוד עמדתי זו.

10.

סעיף 21 לחוק המעצרים, הדן " במעצר לאחר הגשת כתב אישום ", קובע שלושה תנאים שבהצטברם ניתן יהיה להורות על מעצרו של נאשם, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו: קיומן של ראיות לכאורה לאשמתו של הנאשם; קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופת מעצר אשר תגשים את תכליות המעצר ( בש"פ 1385/15 כהן נ' מדינת ישראל (10.3.2015); בש"פ 8709/13 פלוני נ' מדינת ישראל

(19.1.2014); בש"פ 3255/13 חרב נ' מדינת ישראל

(20.5.2013)). בענייננו, הצדדים אינם חלוקים באשר לקיומן של ראיות לכאורה, ונראה כי גם אין מחלוקת של ממש לגבי קיומה של עילת מעצר. עם זאת, רואה אני לדון בשני התנאים האחרונים, הנזכרים בסעיף 21 לחוק המעצרים, היינו: קיומה של עילת מעצר; והיעדר חלופה הולמת.

11.

סבורני, כי בעניינו של המשיב קמה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, וזאת בשל המסוכנות הנשקפת להישנותה של התנהגות המסכנת את שלום הציבור ואת בטחונו. המעשים המיוחסים למשיב, מתארים תמונה קשה למדיי של ניצול ציני, מצידם של המשיב ושל הנאשם 1, של נשים זרות שהיו באותן נסיבות חסרות הגנה, ובמידה רבה גם חסרות אונים. הבאתן לארץ של נשים מרוסיה ואוקראינה, לשם העסקתן בזנות, כאשר חלקן של הנשים לא היו מודעות לאפשרות זו, עומדת ברף חומרה גבוה, ולכך יש להוסיף את עבירות המין שבוצעו, לכאורה. המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו, לא פעם, מרחוק, תוך העברת הוראות לפקידות אשר עבדו תחתיו. על כן, אין לשלול את האפשרות כי המשיב ימשיך בביצוע המעשים, גם בעודו שוהה במעצר בית. לא זו בלבד, אלא שלאחר שנחקר בחשד לביצוע המעשים המיוחסים לו באישומים הראשון, הרביעי והחמישי, ושוחרר ממעצרו, חזר המשיב, תוך זמן לא רב, לסורו, ו" שידר עסקים כרגיל ". נראה, אפוא, כי החקירה והמעצר לא הרתיעוהו מלהמשיך ולנהל את עסקיו, כאילו לא קרה דבר. אוסיף עוד, כי מקובלת עליי עמדתה של המשיבה, לפיה מדובר ב" עליית מדרגה " במעשיו של המשיב, אשר באה לידי ביטוי בעבירות המין שביצע, לכאורה, שגם בהן אין להקל ראש. עבירות המין, המצטרפות לעבירות הסרסרות והחזקת המקומות לשם זנות, שבוצעו, לכאורה, על ידי המשיב, לאחר שהוא נחקר ושוחרר ממעצר, מעידות כמאה עדים על מסוכנותו של המשיב, ועל קיומו של חשש להישנותן של עבירות נוספות מעין אלו, במידה שישוחרר לחלופת המעצר.

12.

מעבר למסוכנותו של המשיב, כמפורט לעיל, מסוכנות המובילה למסקנה כי כל חלופת מעצר לא תסכון, יש משמעות לא מבוטלת לחזרתו של המשיב לסורו, לאחר שחרורו מהמעצר. התנהגותו של המשיב מהווה הפרה בוטה של האמון שנתן בו בית המשפט, שעה שהורה על שחרורו ממעצר, כאשר בהמשך הוא אף שוחרר ללא תנאים מגבילים. האמון שנותן בית המשפט בעצור, שעה שהוא מורה על שחרורו לחלופת מעצר, שני פנים לו: הפן האחד, בא לידי ביטוי באמון כי העצור לא יפר את תנאי השחרור ממעצר; והפן השני, משמעו כי ניתן אמון בעצור כי לאחר שחרורו לחלופת המעצר הוא לא יבצע עבירות נוספות, ובוודאי שלא יחזור על אותה התנהגות עבריינית שהובילה למעצרו, מלכתחילה (בש"פ 5038/15 מדינת ישראל נ' שבתייב (27.7.2015);

בש"פ 3382/15 עובד נ' מדינת ישראל (19.5.2015); בש"פ 2806/14 מדינת ישראל נ' ריכטר (16.4.2014)). בענייננו, המשיב שוחרר ממעצר ללא תנאים מגבילים, ולאחר שחרורו הוא המשיך לבצע עבירות מהסוג שעליהן הוא נחקר, ואף חמורות מאלו. עזות המצח, המוצאת את ביטויה בהתנהגותו זו של המשיב, מצביעה על זלזול במערכת אכיפת החוק, ובאמון שניתן בו על ידי בית המשפט. יפים, לעניין זה, דבריו של השופט י' זמיר בבש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385 (2000):

"אם בית המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם, והרשו לעצמם לעבור עבירה נוספת לאחר ששוחררו מן המעצר, יהיה בכך, לא רק משום זילות בית המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף עידוד לעבריינות. לכן, המסר צריך לצאת מבית המשפט חד וחלק: נאשם שעבר עבירה כשהוא משוחרר מן המעצר, וקמה נגדו עילת מעצר, בדרך כלל לא יהיה ראוי לחלופת מעצר " [ההדגשות שלי – א.ש.].

13.

בנסיבות המתוארות לעיל, סבורני כי אין אפשרות ליתן אמון פעם נוספת במשיב, כי לא ישוב להתנהגות מפרת חוק, ועל כן אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

14.

לאור האמור, דינו של הערר להתקבל.

החלטתו של בית משפט קמא, מיום 14.2.2016, מתבטלת בזאת, והמשיב ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.