בש"פ 1274/08 גיא אמזלג נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי להאריך את מעצרם של העוררים לצורך חקירה. העובדות הדרושות לעניין הן אלו:

א.בתאריך 5.2.08 נעצרו כודדה רותם, אמזלג גיא וירושלמי זוהר בחשד שפרצו לדירה בכוונה לגנוב.

ב.ביום 6.2.08 הובאו השלושה לפני בית משפט השלום בנצרת , שם ביקשה המשיבה להאריך את מעצרם. במהלך הדיון נרשם מפיו של איש המשטרה כי אפשר שהחשודים היו מעורבים בהתפרצויות נוספות . בסופו של יום החליט נשיאו של בית המשפט להאריך את מעצר החשודים עד ליום 11.2.08.

ג.בערר שהגיש אמזלג לבית המשפט המחוזי, הוחלט, בעקבות הסכמה אליה הגיעו הצדדים, כי החשוד ישוחרר ביום 8.2.08 עד לשעה 13:00.

ד.ביום 8.2.08 הניחה המשטרה בפני בית משפט השלום בחיפה , בקשה למעצר שלושת החשודים, והפעם טענתה היתה שהם חשודים כי "בחודשים האחרונים ביצעו בצוותא חדא סדרת התפרצויות לבתי דירה וגניבת רכוש מתוכם".

בהחלטה מאותו יום קבע בית משפט השלום, כי בקשת המשיבה היא למעשה בקשת מעצר מכוח אותה עילה שכבר נדונה. יתרה מכך, נקבע כי הואיל ועל שחרורו של אמזלג החליט בית המשפט המחוזי, משמעות בקשתה של המשיבה היא לקיים בפניו סוג של ערר על החלטתה של ערכאה גבוהה יותר. נוכח האמור, הורה בית המשפט לשחרר את העוררים.

ה.את השגותיה כנגד החלטת השחרור הביאה המשיבה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בהחלטתו מיום 8.2.08 קבע השופט המלומד, כי "ניתן לראות בשתי החקירות משום חקירות נפרדות, שעניינן חשד לעבירות שונות ואשר בעטיה של כל אחת מן החקירות ניתן היה להגיש בנפרד בקשה לעצור את החשודים. גם אם אקבל את ההנחה... כי היה בידי המשטרה מידע על עבירות אחרות ונוספות, נראה לי כי לא ניתן להסיק מכך שכבר באותה עת התקיימה חקירה של ממש ביחס לחשדות בקשר עם עבירות אלה, וכי חקירה כזאת החלה בעת שהתיק עבר למשטרת זבולון".

נוכח מסקנתו זו, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את הערר ולהורות על מעצר העוררים עד ליום 15.2.08.

2.במרכז טענותיהם של העוררים בערר שבפני, חזרה הטענה לפיה הם נעצרו מלכתחילה בחשד לביצוען של מספר התפרצויות . לפיכך, משהוחלט על שחרורו של אמזלג על דעת המשיבה, משמעות הדבר היתה כי החקירה מוצתה, ועל כן לא היה מקום להגשתה של בקשת מעצר חדשה.

3.אין בידי להיעתר לערר ולהלן אבהיר את עמדתי. במהלך הדיון הניחה המשיבה בפני מספר מסמכים חסויים, ומאלה עולה כי בשלב מוקדם של החקירה התברר כי קיים בסיס לחשד שהעוררים היו מעורבים בהתפרצויות נוספות, והדברים מצאו ביטוי גם בדברים שאמרו נציגי המשטרה והמשיבה במהלך הדיונים שנערכו בבתי המשפט השונים. עם זאת, אין בידי לקבוע אם אותו חשד בדבר התפרצויות נוספות התגבש באותה עת לכדי עילה להמשך מעצרם של העוררים. מצב זה השתנה בעקבות התפתחות מסוימת שחלה בחקירה, והמעט אותו אוכל לומר הוא כי בערבו של יום 7.2.08 היתה בידי החוקרים עילה לשוב ולפנות לבית המשפט ולעתור למעצר העוררים, הואיל ושחרורם היה עלול לשבש את מהלכיה של החקירה שהיתה למעשה רק בראשיתה. דרך המלך לעשות זאת, היתה בפניה לבית המשפט המחוזי בנצרת כדי שישוב ויעיין בהחלטתו נוכח הנסיבות החדשות שנוצרו, ולו נהגה כך המשיבה היתה נחסכת מבית משפט השלום בחיפה אותה מבוכה אליה נקלע, כאשר נתבקש לשנות מהחלטת השחרור שניתנה על ידי הערכאה הגבוהה יותר. יש אפוא טעם לפגם בהתנהלות המשיבה בפרשה זו, אולם זהו רק פן אחד של הסוגיה הטעונה הכרעה. הפן האחר הוא אינטרס הציבור במניעתן של עבירות והעמדתם של עבריינים לדין, ואינטרס זה מחייב את המשך מעצרם של העוררים מטעמים של טובת החקירה. ובמלים אחרות, בין אם מדובר בבקשת מעצר שנייה או בבקשת מעצר חדשה, נכון היה לאפשר למשטרה למצות את החקירה נוכח הראיות שהצטברו בינתיים בידה, ומכאן מסקנתי כי דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.