בש"פ 1277/06 גלה נבון נ. מדינת ישראל

1.בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' הנדל) מיום 9.1.2006, בה דחה בית המשפט את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעוצרו עד תום ההליכים.

2.העורר עומד לדין בעבירות של סחר בסמים, החזקת סם שלא לצריכה עצמית וסחיטה באיומים. על פי עובדות כתב האישום, מכר העורר לסטניסלב בביק (להלן: בביק ) הרואין במחיר של 800 ₪ לחמישה גרם בשלושים הזדמנויות שונות. לאחר שרכש את הסם, היה בביק משתמש בחלקו, ואת היתרה מחלק למנות ומוכר כל מנה במחיר של כ-50 ₪. בביק נותר חייב לעורר כ-1,500 ₪ ועל מנת להחזיר את החוב החליט לסחוט באיומים כספים מאת אדוארד בטלמן (להלן: המתלונן ). לשם כך, נעל בביק את המתלונן בדירה שבה השתמשו בסמים יום לפני כן, והאשים אותו שגנב ממנו סם בשווי 1,800 ₪. המתלונן הכחיש שגנב את הסם וסירב לשלם את הכסף ובביק אמר לו שהסם שייך לעורר ושאם לא ישלם את הכסף, העורר ייקח אותו לשטחים מחוץ לבאר שבע, יעלים אותו ויהרוג אותו וגם יפגע במשפחתו. לאחר מכן שוחח בביק עם העורר בטלפון, אמר לו שהמתלונן גנב את הסם וקבע להיפגש איתו באותו הערב סמוך לדירה. במפגש זה אמר בביק לעורר שהמתלונן אינו רוצה לשלם, והעורר ובביק איימו על המתלונן שיפגעו בו. בשל האיומים, הסכים המתלונן לשלם לבביק ולעורר את הכסף שדרשו, אולם ביקש לדחות את מועד התשלום עד שיקבל שיק ממשרד השיכון. בביק והעורר הסכימו וביום שנתקבל הכסף כאמור לקח בביק את המתלונן לבנק ושם מסר לו המתלונן סכום של 1800 ₪, אותו מסר בביק לעורר.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 31.10.2005 נעתר בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' הנדל) לבקשה והורה על מעצרו של העורר. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר וכן קבע כי האישום השני מלמד על מסוכנותו של העורר, אשר "נטוע עמוק בעולם הסם לא כמשתמש אלא כ'מנהל עסק' [אשר אינו] נרתע מלהגן על אינטרסים כלכליים גם בדרך של סחיטה באיומים לבצע מעשי אלימות חמורים". בית המשפט ציין כי העורר הוא בעל עבר פלילי מגוון ואף תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בן 4 חודשים. בית המשפט דחה את חלופת המעצר שהציע העורר, תחת פיקוחן של אמו ואשתו, משהתרשם כי הן אינן מהוות גורם סמכותי עבורו. העורר עתר לעיון חוזר בהחלטת המעצר, בהציגו חלופת מעצר נוספת. בית המשפט דחה את בקשתו זו, בקובעו כי על אף התרשמותו החיובית מן הערבים שהוצעו, השילוב של סחר בסמים וסחיטה באיומים מלמד על הפרה בוטה של נורמות חברתיות ועל כן קשה לתת אמון בעורר. עוד ציין בית המשפט כי קיים חשש ממשי להמשך פעילות עבריינית על ידי העורר במהלך משפטו, שכן עבירות של סחר בסמים ניתן לבצע גם בעת מעצר בית ומבלי שהערבים יהיו מודעים לכך.

4.מכאן הערר שבפני, בו טוען העורר כי אין מתקיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האישומים המיוחסים לו. העורר טוען כי קיים סכסוך בין בביק למתלונן וכי בביק שירבב את שמו לסכסוך על מנת להסיר אחריות מעצמו. כן הוא טוען כי עדותו של בביק אינה סדורה ומגלה על פניה סתירות. עוד טוען העורר כי במסגרת מסדר זיהוי תמונות שנערך למתלונן, לא זיהה הוא את העורר כמי שנכח במפגש הסחיטה ואין הוא קושר את העורר לביצוע העבירה. העורר מוסיף וטוען כי החלופה שהוצעה הינה חלופה ראויה, שכן מדובר בערבים מבוגרים אשר העורר רוחש להם כבוד. לבסוף טוען העורר כי הוא שוהה במעצר למעלה מארבעה חודשים ומשפטו שטרם החל צפוי להתארך משום שמשפטו של בביק, המוזמן כעד תביעה, טרם החל. טעם זה וכן מצבו הרפואי מצדיקים אף הם לטענתו את שחרורו לחלופת מעצר, ולמצער הם מצדיקים עריכת תסקיר מעצר בעניינו.

5.בחנתי את חומר הראיות שהובא בפני ושוכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות במקרה הנדון ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו. מהודעותיו של בביק עולה כי רכש מן העורר סמים מסוג הירואין מספר פעמים, וכן עולה מהודעותיו כי נערכה פגישה בין העורר, בביק והמתלונן, בה אמר בביק לעורר כי המתלונן גנב לו את "החומר" והמתלונן אמר כי יעביר להם את הכסף. המתלונן מספר אף הוא בהודעתו על מפגש משולש עם בביק ועם אדם בשם גלה אותו לא הכיר מקודם, במהלכו איים עליו אותו גלה כי אם לא יעביר את הכסף יפגע בו. לא נעלמה מעיני העובדה כי בביק מכחיש את האיומים שעליהם סיפר המתלונן וכן לא נעלמה מעיני העובדה כי לכאורה עולות סתירות מסוימות בהודעתו של בביק, אשר סיפר תחילה כי רכש מהעורר סמים פעמיים או שלוש פעמים וכי הוא בקושי מכיר את העורר, ואילו בהודעותיו המאוחרות אמר כי רכש סמים מן העורר כעשר פעמים בחודש במשך שלושה חודשים. סתירות אלה, ככל שיש בהן לכרסם במהימנותו של בביק, דינן להתברר בשלב שמיעת הראיות ומכל מקום אין הן משנות בעיני את המסקנה המפורטת לעיל בדבר קיומן של ראיות לכאורה. הוא הדין באשר לעובדה שהמתלונן לא זיהה את העורר במסדר זיהוי תמונות. המתלונן תירץ את הדבר לאחר מכן בכך שהתמונות שהוצגו בפניו היו בשחור-לבן והדברים יתבררו מן הסתם בשלב שמיעת הראיות. מכל מקום, אף בכך אין כדי לשנות מן המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה במקרה הנדון נוכח העובדה שבביק הציב את העורר בזירת המפגש שבה התרחשו האיומים ואילו המתלונן, אף שלא זיהה את העורר מן התמונות, ידע לנקוב בשמו. העבירות שבהן מואשם העורר – סחר בסמים וסחיטה באיומים – מקימות כנגדו עילת מעצר סטטוטורית ועילה זו מוצאת חיזוק בעברו הפלילי העשיר. בנסיבות אלה, צדק בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום להורות על חלופת מעצר בעניינו של העורר.

הערר נדחה.