בש"פ 1284/08 אביגיל מוגרבי נ. מדינת ישראל

בחודש יולי 2007, בשעת הצהרים, נהגה העוררת ברכבה בבת-ים, ובהגיעה לצומת היא עצרה כמצוותו של תמרור שהיה מוצב בדרכה. אולם, היא לא הבחינה ברוכב קורקינט-חשמלי שנסע משמאל לימין כיוון נסיעתה, ומשהמשיכה בדרכה לתוך הצומת היא פגעה בו וגרמה למותו. בגין עובדות אלו יוחסה לעוררת עבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין בשילוב עם סעיף 64 לפקודת התעבורה. עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה להורות על פסילת רישיון הנהיגה של העוררת עד תום ההליכים. לבקשה זו נעתר בית המשפט לתעבורה, וערר שהוגש לבית המשפט המחוזי, נדחה. בהחלטה אחרונה זו עוסק הערר שבפני.

מתוך הראיות המצויות בידי המשיבה בהן עיינתי, ובכללן, אמרות שנרשמו מפיה של העוררת, עולה כי עמד לרשותה שדה ראייה ניכר לשמאל (ממנו הגיע המנוח), ובהתחשב במהירות נסיעתו האיטית של הקורקינט, היא היתה חייבת להבחין בו נע לקראתה, עובר לתאונה. העובדה שהיא לא הבחינה בו, ובלמה את רכבה רק לאחר ששמעה חבטה בחלקה הקדמי-שמאלי של המכונית, היא המלמדת יותר מכל על כך שהעוררת לא נתנה את דעתה לנעשה בדרך שלפניה.

די בעובדות האמורות כדי למלא אחר דרישת הראיות–לכאורה בהן חייבת המשיבה. יתרה מכך, אותן עובדות מצביעות על כך שהעוררת חטאה ברשלנות ניכרת, שבעטייה נגרם מותו של אדם. ממסקנתי זו לא הייתי משנה גם אם יוכח שהמנוח נע לקראת רכבה של העוררת במסלול אלכסוני, ומאותו טעם, לאמור, עקב מגבלת המהירות בה היה יכול הקורקינט לנוע, שוב אין ספק כי הוא היה בתחום שדה ראייתה של העוררת שעה שהחלה בנסיעה לתוך הצומת.

אכן, נראה כי המצוקה אליה נקלעה העוררת בעקבות התאונה, הנה מצוקת אמת, במיוחד נוכח נסיבותיהם הקשות של בני משפחתה. אולם, במציאות המרה השוררת בדרכים, כאשר תאונות דרכים מתרחשות כמעשה של יום יום, וכאשר מה שמכונה ה"גורם האנושי" תורם להן תרומה מכרעת, שוב אין מנוס מלקבוע כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטותיהן של ערכאות קמא, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.