בש"פ 1285/08 פלוני נ. מדינת ישראל

שני אישומים יוחסו לעורר בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בראשון, נטען כי בחודש אוקטובר 2007 הוא הצמיד אליו קטינה ילידת שנת 1997 תוך שהוא נוגע בחזה, וזאת לשם גירוי וסיפוק מיניים. במקרה האחר, שהתרחש בחודש אוגוסט 2007, הסיע העורר טרמפיסטית ברכבו, ובעודה מנמנמת החדיר את ידו מתחת לבגדיה ואת אצבעותיו לתוך איבר מינה. בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של מעשה מגונה ואינוס, והמשיבה עתרה למעצרו עד תום ההליכים. נטען, כי מהעורר נשקפת סכנה, והדברים נאמרו ביתר שאת נוכח הרשעותיו הקודמות הכוללות גם תקיפה על רקע מיני. להשלמת התמונה אוסיף, כי העורר אינו מכחיש את הנטען באישום השני, אולם לגרסתו נעשו המעשים בהסכמה.

גרסה אחרונה זו, בדבר הסכמת הקורבן למגע בעל אופי מיני, לא קנתה אחיזה בלבו של סגן הנשיא של בית משפט קמא, וסבורני כי בדין נהג כך. האפשרות כי המתלוננת בדתה מלבה את הטענה לפיה כפה העורר עליה את עצמו, נסתרת בעובדות אשר למעשה אינן שנויות מחלוקת, היינו, היא עמדה על כך שיאפשר לה לרדת מרכבו במרחק ניכר מיעדה, ומשעשתה זאת היא מיהרה להתקשר לחברתה ולספר לה, תוך שהיא בוכה והיסטרית, את אשר אירע לה. ההיגיון מחייב, כי לו היה ממש בטענה לפיה מעשיו של העורר היו לרוחה, היא היתה ממשיכה בנסיעה, ואת אשר אירע ביניהם היתה נוצרת כסוד נעים בלבה ולא ממהרת להתלונן עליו, שהרי פרסום מסוג זה כרוך גם בפגיעה בשמה הטוב.

אכן, התנהגותה של המתלוננת מעוררת תהיות, אולם קיים לכך הסבר אפשרי שמקורו בהיותה נערה דתייה שככל הנראה נקלעה למצב עמו לא היו לה הכלים להתמודד. כך או כך, אותן תמיהות עליהן הצביע הסנגור המלומד, עתידות להתברר במהלך המשפט, והן אינן טעונות הכרעה בשלב זה. נוכח האמור, סבורני כי המשיבה יצאה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה מכוח סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1991, וכל שנותר לבחון הוא אם ניתן לעשות בעניינו של העורר שימוש בחלופת מעצר.

לעניין זה ראוי להדגיש, כי האירוע מחודש אוגוסט 2007 נחקר על ידי המשטרה, וחרף חומרתו, לא נתבקש מעצרו של העורר. אפשר כמובן שהיה זה האירוע השני מחודש אוקטובר 2007 שהעלה חשד כי העורר הנו עבריין סדרתי שאינו מסוגל לשלוט על יצריו. אולם, גם במצב זה נכון היה לאפשר לעורר להציע חלופות טובות יותר מזו שהציע, ואפשר שבצרוף תנאים מגבילים, דוגמת איזוק אלקטרוני, ניתן יהיה ליתן מענה הולם לסכנה הנשקפת ממנו.

על כן, ובצד דחייתו של הערר, יוכל העורר לשוב ולהציע לבית המשפט המחוזי חלופה חדשה, וככל שזו תימצא ראויה על ידי שירות המבחן, מתבקש בית המשפט לשוב ולבחון את השאלה אם מעצר ממש הוא תרופתו היחידה של העורר.