בש"פ 1287/09 לאוניד דזיבקוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט

המחוזי בבאר שבע מיום 1.2.2009 בב"ש 20115/09, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק פ' 8020/09.

נגד העורר ונאשם נוסף, מיכאל פלק (להלן: מיכאל ), הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר שבע במסגרתו יוחסו לעורר עבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.

על פי הנטען בכתב האישום קשרו העורר ומיכאל קשר ביניהם לשדוד מכשירי טלפון ניידים מעוברי אורח ברחובות העיר אשדוד. ביום 8.1.2009 בסביבות השעה 19:30 צעד המתלונן ברחוב בעיר אשדוד ומולו באו העורר ומיכאל כשהם מצוידים בסכינים. לאחר שמיכאל שאל את המתלונן האם יש לו מכשיר נייד או כסף והלה המשיך ללכת, הלכו השניים אחר המתלונן ומיכאל תפס את כתפו, סובב אותו והצמיד סכין לבטנו. העורר, אשר היה כמטר מאחרי המתלונן שלף, על פי הנטען, אף הוא סכין והחל לשחק בו. בשלב זה איים מיכאל על המתלונן כי יביא לו את כספו ואת מכשירו הנייד ולא ידקור אותו, המתלונן נתן לו את המכשיר הנייד ומיכאל איים עליו כי לא יעז להתלונן במשטרה. יצוין, כי על פי הנטען, לאחר מעשים אלו המשיך מיכאל לבדו וביצע עבירות נוספות הקשורות בפרשה זו אך שאינן מענייננו בבחינת הערר דנן.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים של העורר ושל מיכאל.

ביום 1.2.2009 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניינו של העורר (כבוד השופטת ש' דברת ). בית המשפט בחן את גרסאות העורר ומיכאל בחקירותיהם במשטרה ואת עדויות המתלונן וכן את העימותים שנערכו בין המתלונן והעורר. נקבע, כי בשלב זה די בעדותו של המתלונן, בסתירות שעלו בגרסאות העורר ובין גרסתו לבין זו של מיכאל, כדי להקים תשתית ראייתית לכאורה לעבירות המיוחסות לו. כמו כן נמצא כי יש במעשים אלו גם כדי להקים עילת מעצר. בעניין חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר, מעצר בית בבית הוריו בפיקוח הוריו, אחותו וגיסו, נקבע כי אף שמדובר באנשים נורמטיביים בעלי רצון כן לעזור, אין בחלופה זו כדי לנטרל את מסוכנותו של העורר אשר בעברו 3 הרשעות קודמות בעבירות של אלימות, רכוש, החזקת נשק שלא כדין והחזקת אגרופן והינו מכור לסמים קשים, כך שקיים החשש כי ישוב לעבור עבירות על מנת לממן התמכרותו.

מכאן הערר שבפניי, בגדרו טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט עת קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר. לשיטתו, אף לגרסת המתלונן העורר לא אמר דבר במהלך ה"מפגש" ולמעשה כל שמיוחס לו הוא נוכחות בזירת האירוע. בעניין הסכין נטען כי המתלונן לא ידע לתאר את הסכין וטען כי לא שם לב ולפיכך יש לקבל את גרסת המתלונן כי לא היה מצויד בסכין ויתכן ושיחק בצרור מפתחות. בעניין קשירת הקשר נטען כי לעבירה זו אין כל אינדיקציה בחומר הראיות. עוד נטען כי בזירת האירוע נכח אדם נוסף אשר לא נחקר למרות שמתמלול דברי המתלונן בעימות שנערך עולה כי ידע היכן האדם הנוסף מתגורר ומה שמו. נוסף לאלו טען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט כשקבע כי קיימת עילת מעצר ללא שנימק זאת ועל אף שהעבירות בעברו של העורר היו לפני שנים רבות (האחרונה משנת 2004) ומאז לא הורשע העורר בכל עבירה. בעניין חלופת המעצר נטען כי לאור העובדה שהעורר לא ביצע עבירות במשך שנים, לא היה מקום להנחת בית המשפט המחוזי כי יבצע עבירות על מנת לממן התמכרותו לסם וניתן היה להסתפק בחלופה שהוצעה. לחילופין ביקש בא כוח העורר כי יוכן תסקיר של שירות המבחן בעניינו.

מנגד טענה באת כוח המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי לעת הזו יש בחומר הראיות כדי לבסס ראיות לכאורה למעורבות העורר במעשה השוד וזאת הן מעדויות המתלונן והן מהסתירות בין עדויות העורר השונות במשטרה ובין עדותו לבין זו של מיכאל. בעניין הסכין נטען כי אף שהמתלונן לא ידע לתת תיאור מדויק של הסכין, תיאר אותה כסכין באורך 20 סנטימטר ואף ידע לומר כי אינה מתקפלת, תיאור שאינו עולה בקנה אחד עם מחזיק מפתחות. בעניין עילת המעצר נטען כי מדובר בעבירה חמורה תוך שימוש בנשק קר המעלה עילת מסוכנות. עוד נטען כי העורר על פי הודאתו צורך מזה כחצי שנה באופן קבוע סם מסוכן מסוג הרואין וכי מקור המימון להתמכרות זו אינו ברור לאור העובדה כי טענתו שמשפחתו נותנת לו את הכסף נסתרה בעדות אימו. לפיכך, נטען גם כי אין מקום לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ובחנתי את החומר הראיות שהוגש לעיוני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). לאחר בחינת הדברים הגעתי למסקנה כי יש בחומר הראיות הקיים כדי לבסס, נכון למועד זה, תשתית ראייתית לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר.

עיון בעדויות השונות שנתן המתלונן במשטרה מעלה כי הלה היה עקבי בגרסתו ודבק באמירה כי הן העורר והן מיכאל היו מעורבים בשוד, אף שהעורר לא דיבר אלא רק עמד במקום ו"שיחק" בסכין. תמיכה לכך ניתן לראות אף בעדויות אחיו ואחותו של המתלונן, לשניהם סיפר כי נשדד על ידי שני אנשים. בעניין הסכין, אף שבתחילה אמר כי לא הבחין בה היטב, בחקירה מאוחרת יותר ציין כי הייתה באורך של כעשרים סנטימטר וכי נדמה לו שלא הייתה מתקפלת, תיאור שאינו הולם צרור מפתחות. מנגד, עדויות העורר השתנו במהלך חקירותיו. בחקירתו הראשונה, ניכר כי העורר ביקש להרחיק עצמו מהאירוע וטען כי אינו זוכר כלל מפגש שכזה וודאי שאינו זוכר כי מיכאל לקח מכשיר נייד מהמתלונן. לעומת זאת בעדות מאוחרת יותר שינה הוא את הגרסא וטען כי אכן היה מפגש אך הוא לא היה מעורב בו כלל, כי המפגש ארך כשעה וכי בסופו נטל מיכאל את מכשיר הטלפון מהמתלונן, בהסכמה, ואף ידע לתאר מעט את המכשיר. עוד יש לציין כי בחקירותיו של מיכאל, העלה זה בראשית טענה כי היה זה העורר שלקח את המכשיר מהמתלונן ורק לאחר מכאן טען כי קיבל את המכשיר כהלוואה בהסכמה. בנסיבות אלו, ובהתחשב בשלב הדיוני בו מצויים אנו, היינו, בשלב של ראיות לכאורה, סבור אני כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי די בדברים אלו, כלומר, בעדויות המתלונן ובסתירות בעדויות העורר ובין עדותו ועדויות מיכאל כדי לבסס תשתית ראיות לכאורית לעבירות המיוחסות לו. עוד אוסיף בעניין זה, כי אין לטעמי בשלב זה חשיבות מכרעת לשאלה האם היה עד נוסף לאירוע והאם ניתן לאתרו, באשר אין בכך כדי לערער את התשתית של הראיות לכאורה הקיימות נגד העורר. יחד עם זאת, יתכן כמובן כי לשאלה זו תהה נפקות בשלב בירור התיק גופו.

משקבעתי כאמור כי מתקיימות ראיות לכאורה כי העורר ביצע את העבירות המיוחסות לו, נובע מכך כי מתקיימת אף עילת מעצר בעניינו וזאת מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), הקובע חזקת מסוכנות כאשר נעשתה עבירה תוך שימוש בנשק קר, ובעניינו של העורר, סכין. עוד אוסיף כי מסכים אני כי קיים אף יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, וזאת לאור עברו הפלילי הכולל גם עבירות של אלימות ועבירות של החזקת נשק ולאור הועבדה כי על פי הודאתו מכור הוא לסמים ואין זה ברור כיצד מממן הוא התמכרות זו. אציין בעניין זה כי נכון הוא אומנם שחלף פרק זמן מסוים מאז הרשעתו האחרונה של העורר, אולם, על פי הודעתו חזר הוא להשתמש בסמים אך כחצי שנה טרם האירוע המתואר בכתב האישום ויתכן שיש בכך כדי לעורר חשש מחודש למסוכנות מצידו.

טרם אסיים אציין כי לא מצאתי גם שטעה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את מסוכנות העורר. על אף התרשמותו החיובית מבני משפחתו של העורר קבע בית המשפט המחוזי, לאור התרשמותו כי לא ניתן ליתן אמון בעורר, כי אין די בהם כדי לנטרל את מסוכנותו. בנסיבות העניין, לאור עברו הפלילי של העורר ולאור הודאתו כי חזר לצרוך סמים באופן קבוע, דומה כי צדק בית המשפט בקביעתו זו.

אשר על כן, הערר נדחה.