בש"פ 1289/99 איגור דוידוב נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, בב"ש 2503/98, מפי השופטת ש' שטמר, לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 389/98 בבית המשפט המחוזי בחיפה.

1.ביום 24.12.98 הוגש כתב אישום כנגד העורר (שהוא נאשם מס' 3) וכנגד שלושה נוספים: רופאת מחמודוב (להלן: "נאשם מס' 1"), פרזולה מירלייב (להלן: "נאשם מס' 2") וליאורה איסמאילוב (להלן: "נאשם מס' 4"). בכתב האישום מיוחסות לנאשמים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977- ונשיאה והובלה של נשק בלא רשות על פי דין לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין. על פי כתב האישום, קבע הנאשם מס' 1 להיפגש עם המתלונן, ולרי סימונדייב (להלן: "ולרי"). הנאשם מס' 1 נסע למקום המפגש עם נאשמים 4-2. בהגיעם למקום יצא הנאשם מס' 1 מהרכב כשבידו אקדח, ולאחר דין ודברים ירה מספר יריות בולרי. אחיו של ולרי, סרגיי, שהיה בקרבת מקום בא לעזרת אחיו, והנאשם מס' 2 דקר אותו בסכין. שני חברים של האחים סימונדייב, אמין וארתור באו לעזרתם. אמין, זרק לעבר הנאשמים אבן. בתגובה דחף העורר את אמין והפילו. במהלך התגרה שהתפתחה בעט העורר באחד מהנוכחים והפילו על מנת להרחיקו מנאשם מס' 2. בסיום התגרה נסעו העורר והנאשמים 1 ו2- לפארק הכרמל שם הטמינו את הסכין ואת האקדח.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם עד תום ההליכים של העורר ושל שלושת הנאשמים הנוספים. בהתייחסו לראיות המקשרות את העורר אל העבירה בה הואשם מציין בית המשפט קמא כי:

איגור השתתף בקטטה בכך שדחף את אמין. לא מצאתי ראיות לכך שהיה חמוש בכלי נשק. יש ראיות לכך שיצא יחד עם רופאת ופרזולה מהרכב, כשהשניים האחרונים חמושים. לכאורה ביקשו השלושה לתקוף את החבורה היריבה, אחרת קשה להבין מדוע יצא איתם איגור כשהוא מבחין שהם חמושים. בנסיבות אלו היה איגור מבצע תקיפה יחד עם רופאת וסרגי (צ"ל פרזולה - י"א), או לכל הפחות במעמד של מסייע.

בנסיבות אלה אני קובעת כי יש ראיות לכאורה שאיגור היה שותף לתקיפות של רופאת ופרזולה, וכן כי, אם אמנם לא היה מודע מבעוד מועד לכך שחבריו מצוידים בנשק, הרי לכל הפחות חייב היה להיות מודע כי בריב בין החבורות, כאשר שניים מחבריו יוצאים לעבר החבורה היריבה עם אקדח וסכין בידיהם, הרי ניתן לצפות כי יעשו שימוש בנשק (וניתן יהיה להרשיע אותו, אם לא יוכח כי היה תכנון מראש לירות ולדקור, על פי "עבירה שונה או נוספת" לפי סעיף 34א לחוק העונשין, תשל"ז1977-).

בשל קיומה של תשתית ראייתית לכאורה קובע בית המשפט קמא כי:

כנגד איגור יש עילת מעצר כיוון, שלכאורה בא גם הוא לתקוף את 'חבורתו של ולרי' כאשר הוא מודע או צריך להיות מודע כי שני חבריו, הנושאים עימם נשק חם וקר, עלולים לעשות בו שימוש.

איגור נמלט לאחר האירוע ושהה בדירה בראשון לציון, הוא לא הלך מרצונו למשטרה למסור על פרטי האירוע בהם נכח. כמו כן עזר איגור בהסתרת הסכין, והיה שותף לניסיון לזרוק אקדח תוך כדי נסיעה בעת ששוטרים ביקשו לעצור את הרכב, בו נסע הוא, ליאורה, פרזולה ואחרים לכוון ראשון לציון כדי לשהות שם לאחר האירוע.

בית המשפט הוסיף והתייחס לאפשרות של חלופת מעצר לגבי העורר באומרו:

כנגד איגור מצאתי ראיות לכאורה על היותו אחד מהתוקפים, אם כי הוא לא אחז בנשק קר או חם. השתתפותו עם חבורה זו, שבאה לנקום או לכפות על אחרים באמצעי אלימות ציות, מראה על מסוכנותו לציבור.

אודה כי התלבטתי אם לא לשחרר את איגור למעצר בית מלא. מה ששכנע אותי כי איגור הוא מסוכן לציבור וכי חלופת מעצר איננה הולמת במקרה זה היא כדלקמן: הוא נאשם בתיק נוסף בו מצאתי כי יש ראיות לכאורה לכך שהשתתף בחטיפת אישה (נערת ליווי) ומכירתה לסרסור...בתיק זה בו דנתי במקביל לתיק שבפני, קבעתי כי איגור הינו מסוכן, לציבור שכן גם שם כמו כאן, פעל בחבורה, והראה זלזול חמור בערכים, כמו כבוד הנערה וחירותה ושימוש באלימות, שעליהם באים חוקי המדינה להגן. בראיה מקפת של המעשים של איגור בשני התיקים, עולה מסוכנותו לציבור, ודעתי היא שיש לעצרו עד תום ההליכים גם בתיק זה. היה וישוחרר ממעצרו ביתק השני, הדן בחטיפה, יהיה זה נימוק לעיון חוזר בתיק זה.

3.בפניי טען ב"כ העורר כי אין בראיות שהביאה המדינה כדי להקים תשתית ראייתית מספקת. עוד טען ב"כ העורר, כי שגה בית המשפט דלמטה שעה שהתחשב, לשם קביעת מסוכנותו של העורר, באישום נגדו בתיק אחר. טענתו היא, כי באישום הנדון כאן עולה כי העורר אינו מסוכן. לטענתו, בית המשפט קמא ייחס את מעשיו של העורר להתחברותו לגורמים עבריינים, אולם כאשר גורמים אלו נמצאים כולם במעצר עד תום ההליכים, אין עוד חשש שהתנהגותו של העורר תישנה.

4.לעומתו, ב"כ המדינה טען כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה מספקת, וכי המעשים המיוחסים לעורר מצביעים על מסוכנותו.

5.לאחר שבחנתי את החומר שהובא לפניי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. כנגד העורר עומדות הודעתו של הנאשם מס' 1, שהוא חברו של העורר, הודעתו של אמין שנפגע מידי המתלונן, הודעתה של אחותו של ולרי, התנהגותו של העורר לאחר האירוע - דהיינו: הבריחה וההסתתרות "עד יעבור זעם", והודעתו של העורר עצמו המקשרת אותו למקום האירוע ולהטמנת כלי הנשק לאחריו. כפי שהסיק בית המשפט המחוזי, ראיות לכאורה אלה מספיקות לצורך מעצר עד תום ההליכים. טענתו הנוספת של ב"כ העורר היא, כי בית המשפט טעה שעה שהתחשב בקיומו של תיק נוסף לשם קביעת מסוכנותו של העורר. טענה זו יש לדחותה; מן הדין שבית המשפט יתחשב בעברו הפלילי ובתיקים פליליים נוספים התלויים ועומדים כנגדו. איני רואה מקום להתערב במסקנתו המנומקת של בית המשפט המחוזי בדבר מסוכנותו של העורר ועל קיומו של חשש סביר כי שחרורו של העורר יסכן את שלום הציבור. בנסיבות אלה צדק בית המשפט גם במסקנתו כי אין בחלופת מעצר כדי להפחית סיכון זה.

אי לכך, הערר נדחה.