בש"פ 1304/10 מדינת ישראל נ. אוהד דדון

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט יעקובי) מיום 16.2.10 בתיק ב"ש 420/10, לפיה ישוחרר המשיב למעצר בית בבית סבו וסבתו החל מיום 18.2.10. לפנינו פרשה עצובה עד מאד שבמהלכה קופדו חיי אדם ונפצע אדם נוסף.

רקע

ב.

כנגד המשיב - יליד 1989- ונאשם נוסף (להלן הנאשמים ), הוגש ביום 5.1.10 כתב אישום, המייחס להם עבירות של הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין. נטען, כי ביום 9.10.09 לפנות בוקר הרגו השניים את יצחק מור ע"ה (להלן המנוח ), וגרמו לפציעתו של בן דודו, אבירן סוויסה. על פי הנטען בכתב האישום, ב-8.10.09 בערב יצאו הנאשמים מביתם שבמעלה אדומים לבילוי במועדון בירושלים. במהלך הערב, לאחר ששתה כמות נכבדה של משקאות אלכוהוליים, התקוטט המשיב עם המנוח בעקבות עימות קודם שאירע בין חברתו לחברת המנוח. הצדדים יצאו אל מחוץ למועדון, ואל המשיב הצטרף הנאשם השני, שנשא סכין חדה אותה הביא ממכוניתו. בין הצדדים התפתחה קטטה, שלאחריה פנו הנאשמים מהמקום לכיוון רכבם. המנוח רדף אחר הנאשמים ואף השליך אבן לעברם. בתגובה, תקף המשיב את המנוח, ואחד מן הנאשמים – כנטען – דקר את המנוח בצווארו. כתוצאה מהדקירה איבד המנוח דם רב ומת תוך זמן קצר. בה בעת הגיע למקום סוויסה והתעמת עם הנאשמים. במהלך העימות היכה סוויסה את המשיב בראשו, ובתגובה היכו אותו הנאשמים, ואחד מהם אף דקר אותו וגרם לו לפציעה ברֵיאה. לאחר האירוע שבו הנאשמים לביתם, ובדרך נפטרו מהסכין שהיתה ברשותם ומבגדיהם שגואלו בדם.

ג.

יצוין כי לראשונה נעצר המשיב ביום המעשה – 9.10.09 ושוחרר ב-13.11.09 לאחר מעצר של למעלה מחודש, תקופה שבה היה הנאשם האחר נמלט. הוא נעצר בשנית כעבור כחמישה שבועות והוחזר למעצר.

ד.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. התקיימו בפני בית המשפט קמא שלוש ישיבות, בימים: 5.1.10, 3.2.10 ו- 8.2.10, שבמהלכן התקבלו תסקירי מעצר בעניינם של הנאשמים. שירות המבחן למבוגרים התרשם (בתסקיר מיום 26.1.10), כי למשיב התנהגות נורמטיבית, אולם הוא סובל מהתנהגות אימפולסיבית, ואין לו הבנה באשר לגבולות בין מותר לאסור. מנגד צויין, כי המשיב משתף פעולה עם קצינת המבחן, מגלה רצון להשתנות ומקבל תמיכה מהוריו.

נאמר, כי רמת מסוכנותו של המשיב בינונית, וחלופת מעצר בבית סבו וסבתו (שם שהה לאחר שחרורו מן המעצר הראשון) ובתנאים מגבילים, ראויה בנסיבות.

ה.

בהחלטה המפורטת נשוא הערר (מיום 16.2.10) נקבע, כי קיימות ראיות לכאורה נגד הנאשמים, וכי להם חזקת מסוכנות מכוח העבירות בהם הואשמו, נסיבות העבירה ועבר פלילי מסוים. הוסף, כי קיים גם חשש לשיבוש הליכים, והוזכר בהקשר זה כי הנאשמים ניסו להעלים ראיות מיד לאחר האירוע. מנגד, ניתן משקל לקיומן של סתירות בין העדויות השונות, ולכך שהתמונות ממצלמות האבטחה אינן בהירות דיין. בשל האמור, ונוכח המלצת שירות המבחן, הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים, הכוללים איזוק אלקטרוני וערבויות; זאת שלא כנאשם השני, בגינו נקבע כי הראיות נגדו מוצקות יותר, והתסקיר בעניינו לא נדרש להיעלמותו לאחר האירוע, וכן שמר על זכות השתיקה.

הערר והדיון

ו.

בערר המדינה נטען, כי נוכח הקביעה שקיימות ראיות לכאורה, ושחלה לענין המשיב חזקת מסוכנות, אין בסתירות עליהן הצביע בית המשפט כדי לייתר מעצר. הושם דגש על מסוכנות העורר כפי שבאה לידי ביטוי במעשים המיוחסים לו, בהתנהגותו האלימה ובנסיבות האירוע, ובו הוסף, כי למשיב עבר פלילי בעבירות הקשורות לאלימות. עוד נטען, כי לא היה מקום לערוך הבחנה בין המשיב לנאשם השני, מאחר שנגד שניהם עומדות ראיות לכאורה ומסוכנותם רבה. לבסוף נטען כי קיים חשש לשיבוש הליכים, זאת בהתבסס על מעשי הנאשמים מייד לאחר האירוע.

ז.

בדיון טענה עו"ד שפירא למדינה, כי במישור הראייתי אין המדינה מבקשת לחרוג מקביעותיו של בית המשפט קמא; אירוע של מה בכך נסתיים בשיסוף גרונו של המנוח, דבר המעיד על מסוכנות גבוהה ו"פתיל קצר"; המשיב וחברו חברו לתגרה שאליה נתלוה סכין. גם על פי התסקיר, כנטען, המשיב הוא אדם אימפולסיבי שהתנהגותו אינה צפויה וחסרת גבולות, ומסוכנותו – גם על פי עברו – אינה קונקרטית ויכולה לצוף בכל מקום, גם באוטובוס בדרך לפגישה בשירות המבחן (אין לו רשיון נהיגה). מסוכנות המשיב, כנטען, אינה שונה מזו של הנאשם 1 –הראיות לגבי זהות הדוקר אינן חד משמעויות, ולכן לא יוחסה הדקירה לאחד מהם אלא לשניהם; עם זאת, יש ראיות המתארות את המשיב כאחרון שהתעמת עם המנוח בטרם התמוטטותו; המשיב הוא שהזעיק את הנאשם האחר לתגברו, הזמין את המנוח "לסגור חשבון בחוץ", ותקף את המנוח לאחר שזה זרק לעברו אבן שהחטיאה. צוין כי בית המשפט קמא זקף לחובת הנאשם האחר ששתק בחקירותיו, אך בפועל שתק גם המשיב בחלק מהחקירות; אין אפוא הבדל במסוכנות ולא היה ראוי להבחין ביניהם. הנחת המוצא, כך נאמר, לשיטת המדינה היא שהמשיב היה מבצע בצוותא גם אם לא הדוקר בפועל. אכן, המשיב היה משוחרר תקופת מה, שכן להערכת המדינה לא היה ניתן להמשיך באותו שלב בחקירתו ללא חקירת האחר; משנתפס האחר, נעצר המשיב.

ח.

עוד נאמר מפי באת כוח המדינה, כי נוכח המסוכנות אין המקרה מתאים לחלופה – בשל סוג המעשה, בשל מאפייני האישיות; המשיב – לשיטתה הוא אדם שאינו יודע גבולות והחברה ראויה להגנה, ומכן בקשת המעצר עד תום ההליכים.

ט.

עו"ד פישר טען למשיב, ופתח בהבעת צער על אשר אירע. לשיטתו, אין לומר כי המשיב היה האחרון שהתעמת עם המנוח, ואף בית המשפט ראה הבדלים בין המשיבים בכל הנוגע לחומר הראיות, ולכן אין שני הנאשמים אחראים באותה מידה. לטענת המשיב, לא מן הנמנע כי יזוכה מעבירת הריגה אם ייקבע שאינו הדוקר; הרישום הפלילי הקודם של המשיב הוא מלפני שנים. מעת קטינותו, ללא הרשעה, ואין לו תיקים פתוחים. הוא נקלע לסיטואציה שתוצאתה קיפוח חיי אדם, אך יסודה בסכין שהביא אדם אחר. עוד נטען, כי בית המשפט קמא התעלם מבדיקות הפוליגרף שנערכו למשיב ומצאוהו דובר אמת, אף שקיבל אותן כמוצג במסגרת הדיון. אשר לחלופה, נטען כי זו עמדה במבחן כששוחרר בשעתו, והמשיב לא הפר את תנאי שחרורו. עוד נאמר, כי המשיב פעל להרגעת הרוחות והחליט לנוס מן המקום שעה שנשלף סכין, וכי למסוכנות שעליה מצביע התסקיר ניתנה גם תשובה בהעמדתו בפיקוח. למשיב ענין שלא להסתבך עם החוק; הוא גם לא הועמד לדין באשר לשיבוש.

הכרעה

י.

בטרם הכרעה, עיינתי בחומר הראיות וכן בתסקיר ובפסיקה שנמסרה. אשר לחומר הראיות, אומר בכללות כי התרשמותי היא כשל בית המשפט קמא, קרי, קיומו של פוטנציאל להרשעה בביצוע בצוותא. אין זה המקום לחזור על הידוע בתחום הערכתן של ראיות לכאורה בשלב מעצר, בטרם הוכחות. ברי במקרה דנא כי ממלאי התפקידים בעימות שסופו מוות ופציעה היו לכאורה שני הנאשמים, ואין ניסיון למענה ספציפי בכתב האישום באשר למי מהם (אין חולק כי האחר הוא שהביא את הסכין, ולכך ייחס בית המשפט משקל), אלא הם מוצגים כמבצעים בצוותא. די במה שכינה בית המשפט קמא "סיפור המסגרת" כדי להצמיח עילות של מסוכנות ושיבוש (אף כי לא הועמד המשיב לדין בעבירת שיבוש). לענייננו, ככל שהמדובר במשיב דנא, איני רואה מקום להכביר מלים על הראיות מעבר לכך; בהינתן המסד, איני רואה צורך להידרש למחוזות ראייתיים ספציפיים, כגון תעודת החיסיון או הפוליגרף, שיסודותיהם המשפטיים נדונו לא אחת בפסיקה ואין הם מוסיפים לתכלית הדיון, קרי, שאלת המעצר.

י"א.

כל כך למה, שהרי המסד הראייתי רווי מסוכנות, שחיי אדם שניטלו - דמיו הזועקים של המנוח - ופצעיו של הנפצע משמיעים אותה. אכן, כפי שציין בית המשפט קמא, ועל כך אין חולק, למשיב עבר פלילי מסוים, אמנם מתקופת נערותו (גיל 15), בעבירה ללא הרשעה של החזקת סכין או אגרופן למטרה לא כשרה, ובהפרעה לשוטר במילוי תפקידו; הוא נדון להתחייבות להימנע מעבירה, ול-70 שעות שירות לתועלת הציבור. יש בכך אינדיקציה לנטיה אלימה, אך לא בכך תלוי הקולר העיקרי של המסוכנות, אלא בעצם המעשה הנוכחי. בית המשפט נזקק גם לעילת שיבוש ההליכים, וכשלעצמי איני מקל בה ראש, אך שוב – היא נלוית לעילה העיקרית, שהיא ראשית ואחרית כאן.

י"ב.

השאלה העיקרית היא אפוא, האפשר להפיג את המסוכנות במידה ראויה על ידי חלופה. בדיקת שאלה זו היא הורייתו הברורה של המחוקק בסעיף 21 (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. העזר לכך הוא התסקיר. בעניינו של המשיב נאמר בתסקיר, כי שירות המבחן התרשם מאדם בעל אינטליגנציה ממוצעת, ומחד גיסא קוי התנהגות נורמטיבית (חייל), ומאידך גיסא קוים בעייתיים של

התנהגות אימפולסיבית ולא צפויה, ובעיות בהבנת גבולות המותר והאסור, שהתבטאו גם בשוטטות ברחובות בעת לימודיו. בשיחה עם השירות הביע המשיב צער על שאירע, וכן חוה קשה את תנאי המעצר אף שעמד בהם. הוערכה - כאמור - מידת סיכון בינונית, והוצע כי יימצא בפיקוח סב וסבתא בני 75 ו-73 המודעים למשמעות התפקיד, וכן איזוק אלקטרוני ופיקוח מעצר אליו יצא בליווי.

י"ג.

בית המשפט הטיל מעצר בית מלא בבית הסבים, איזוק אלקטרוני והשגחת הסב או הסבתא לאורך כל היממה, פיקוח מעצר למחצית שנה שיכלול חלונות באיזוק ליציאה לפגישות בשירות המבחן, עיכוב יציאה מהארץ, הפקדת דרכון, איסור על קשר עם המעורבים, הפקדה של 10,000 ש"ח, התחייבות עצמית וערבויות המפקחים בסך 25,000 ש"ח כל אחת.

י"ד.

נראה לי בשקלול כי אין מקום להתערב ביסודה של הכרעת בית המשפט קמא, שהיא מאוזנת, תוך שניתנה הדעת להיבטים הרלבנטיים. האפשרות שהמשיב עלול להיות נדון בהמשך למאסר מאחורי סורג ובריח בנסיבות התיק מחייבת, כמובן, כי החלופה תהא הדוקה בעליל; זאת אף כי מאמין אני, שגם טעמו של המעצר עד הנה וגם אימת הדין, יהוו הרתעה למשיב שלא לנסות להפר את התנאים, דבר שעלול להביאו מחדש למעצר. דומני כי יש להחמיר במידה מסויימת את התנאים שנקבעו.

ט"ו.

אשר על כן, ראשית, תוגדל ההפקדה ל-25,000 ש"ח. שנית, יווספו שני מפקחים, כדי שלא תוטל כל המעמסה כולה על הסב והסבתא שאינם עולי ימים. הפיקוח כולל כמובן ליווי לבית המשפט ולשירות המבחן, והמפקחים הנוספים יאושרו על ידי בית המשפט (רצוי כי יהיו בעלי רכב לצורך הליווי). למען הסר ספק – בכל מועד נתון על אחד המפקחים לשהות עם המשיב, ועליהם להיות מודעים לאחריות המוטלת עליהם. שלישית, המשטרה תוכל בכל עת לבדוק את קיומם של תנאי השחרור בבית הסבים. רשימת המעורבים שעמם ייאסר כל קשר הם עדי התביעה הרשומים בכתב האישום, אלא אם יחליט בית המשפט אחרת. אני חוזר על האזהרה החמורה שהשמיע בית המשפט קמא באוזני המשיב. רק לאחר קיום כל התנאים, לרבות המפקחים הנוספים. יוכל המשיב להשתחרר לחלופה.

ט"ז.

התוצאה כי בנתון לשינויים האמורים, איני נעתר לערר.