בש"פ 1320/06 יעקב בניזרי נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט ב' אזולאי) מיום 17.1.2006, בה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.העורר עומד לדין יחד עם אחר (להלן: דשד ) בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שיבוש הליכי משפט והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. על פי עובדות האישום הראשון, בעת שנסעו הנאשמים ברכבו של העורר ועצרו בצומת התקרבו שלושה שוטרים אל הרכב ודרשו מהנאשמים לפתוח את הדלתות שהיו נעולות. הנאשמים סירבו לפתוח את הדלתות והשוטרים נאלצו לנפץ את חלון הרכב ולהוציא את המפתחות ממקומם לצורך עריכת חיפוש בו. דשד נשאל על ידי השוטרים למקום מגוריו והשיב כי הוא מתגורר בבית אימו, אך משהודיעו לו השוטרים שיסעו עימו לבית האם לערוך חיפוש, טען בפניהם כי הוא מתגורר בבית אחיו ובבית גרושתו, ביודעו שהדבר אינו נכון. כשהגיע דשד עם השוטרים לבית אמו ברחוב אפרים צור באשקלון, ביקש מאימו לומר לשוטרים כי הוא מתגורר יחד עימה אצל הסבתא, דבר שאינו נכון. במסגרת אישום זה מיוחסת לעורר עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בשל אי-פתיחת דלתות הרכב. בעקבות החיפוש שנערך בביתו של דשד נמצאו בתוך מזוודה בחדרו כ-20,000 כדורים של סם מסוכן מסוג MDMA , שהוחזקו בארבע שקיות. האישום השני מייחס לעורר ולדשד החזקה של סמים אלה, שלא לצריכה עצמית. כמו כן מיוחסת לדשד החזקת סם מסוג חשיש במשקל 94.09 גרם, שנמצא אף הוא בחדרו.

2.עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העורר ודשד עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה על מעצרם. בכל הנוגע לעורר, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה המצביעות על סיכוי סביר להרשעתו בעבירות שיוחסו לו. באישום המרכזי, הוא האישום השני, קבע בית המשפט כי משנמצאו טביעות אצבע של העורר על גבי אחת השקיות שהכילו את הסם, יש בראייה לכאורה זו כדי לסבך את העורר באישום זה בהדגישו כי ההסבר שסיפק העורר משעומת עם הימצאן של טביעות האצבע על השקית כאמור, היה מפוקפק. בית המשפט הוסיף וקבע כי בנסיבות העניין אין מקום לחלופת מעצר.

3.בערר שהגיש על החלטה זו טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו שקיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום השני המיוחס לו. לטעמו אין בטביעת אצבעותיו על גבי אחת השקיות שהכילו את הסמים כדי להוות ראייה המסבכת אותו בהחזקת הסם. העורר מצביע בהקשר זה על העובדה כי לא כפר בכך שנהג לשהות בביתו של דשד ואף בחדרו לעיתים קרובות ואף אישר כי שהה במקום באותו היום עצמו. על כן לא מן הנמנע כי נגע בשקית בהיותה ריקה, ומכל מקום הוא מלין על כך שהשקית לא הוצגה בפניו למרות שבמהלך החקירה ביקש זאת. העורר מוסיף ומדגיש כי ברכב שבו נעצרו הוא ודשד נערך חיפוש וכן נערך חיפוש בביתו, ובשני המקומות לא נמצא דבר. עוד מציין העורר כי בתרגיל חקירתי, הוכנס מדובב לתאו של דשד על מנת לנסות ולקשור את העורר להחזקת הסמים שנתפסו בביתו של דשד, אך דשד לא קשר אותו לביצוע העבירה ולא הפלילו. לבסוף טוען העורר כי עבירת הסמים האחרונה בה הורשע הינה מלפני 14 שנה, והרשעתו האחרונה בכלל (תקיפה והסגת גבול) הינה מלפני כ-7 שנים. כן טוען העורר כי שגה בית המשפט משלא בחן חלופת מעצר ולא הורה על קבלת תסקיר.

המשיבה מצידה סבורה כי דין הערר להידחות ולטענתה טביעת האצבע של העורר על השקית שהכילה סם היא אכן העוגן הראייתי לעבירה המיוחסת לו והיא נתמכת בכך שהעורר הרחיק עצמו לאורך כל החקירה מן השקית ולא הציג גרסה כלשהי שיש בה להסביר את מציאת טביעות אצבעותיו עליה. כמו כן, מציינת המשיבה כי קיימת סתירה בולטת בין גרסת העורר לפיה שהה פעמים רבות בביתו של דשד, לרבות ביום החיפוש עצמו, לבין גרסת דשד המכחיש שהעורר היה בביתו או בחדרו אי פעם. סתירה זו תומכת אף היא בכך שהעורר מעורב בהחזקת הסם שנתפס.

4.דין הערר להידחות. בניגוד לטענות שהעלה העורר, טביעת האצבע שנמצאה על השקית שהכילה את הסם יש בה לכאורה כדי לסבכו בעבירה המיוחסת לו ובשלב זה לא הציג העורר כל הסבר סביר לכך. העובדה לבדה שהעורר נהג לבקר את דשד בביתו אין בה כדי לספק הסבר כזה והיא נסתרת בדברים שאמר דשד בהודעתו כי העורר מעולם לא היה בביתו. בהתחשב באמור לעיל, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה במקרה הנדון. הכמות האדירה של הסם שנתפסה ועברו הפלילי של העורר, אף שאיננו מן הזמן האחרון, מחזקים את עילת המעצר הסטטוטורית הקמה במקרה הנדון ובנסיבות אלה אין להתערב גם במסקנתו הנוספת של בית משפט קמא כי חלופת מעצר לא תסכון בעניינו של העורר.

הערר נדחה.