בש"פ 1322/98 מנחם בן מוחא נ. מדינת ישראל

העורר הואשם יחד עם אחיו, כי במהלך שנת 97 קשרו השניים קשר עם אדם בשם אליהו פרץ לייבא מברזיל 2.5 ק"ג קוקאין.

על פי הנטען, רכש פרץ את כרטיסי הטיסה לברזיל ושילם תמורתם בכספים שקיבל מהשניים. פרץ מילא אחר חלקו בעיסקה והביא מברזיל סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 2.5 ק"ג לערך. את הסם הטמין בסמוך לבנין במושב קדימה, ולאחר מכן מסר אותו לאחיו של העורר, ולטענתו לא קיבל את התמורה המובטחת בסך 30,000 דולר, אלא 10,000 דולר בלבד, ועל רק זה הסתכסך, כפי הנראה, עם אחיו של העורר.

עם הגשת כתב האישום נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המעצר עד תום ההליכים, ועל החלטתו זו מוגש הערר.

בא כוחו של העורר טען בפני בפרוט רב ועשה כל שביכולתו למען שולחו, בנסותו לתקוף את ממצאו של השופט קמא, לפיו יש בחומר החקירה ראיות מספיקות למעצרו של העורר.

לטענתו, הראיה היחידה נגד העורר היא עדותו של העד פרץ הנ"ל, ועדות זו איננה מסבכת למעשה את העורר בעיסקת הסם, אלא את אחיו בלבד.

עוד טען, כי ככל שהעד התייחס לעורר, עדותו רצופה סתירות, היא למעשה עדות כבושה שהתפתחה במהלך החקירה, ואין לייחס לה כל משקל.

מנגד הצביעה באת כוח התביעה על כך כי העד התייחס עוד בהודעותיו הראשונות לעורר, וכי אין לייחס משמעות לכך שלא הזכיר מלכתחילה פגישה נוספת עם העורר, שהתקיימה בשלב מאוחר יותר. כן הצביעה על ראיות אוביקטיביות התומכות בקיום מגע ישיר בין העורר לעד פרץ.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוגשו לי על ידם, לא ראיתי להתערב בהחלטת השופט קמא ובקביעתו, כי אכן יש בידי התביעה ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה.

מן הראיות עולה כי אחיו של העורר היה הרוח החיה בקיום הקשרים עם העד. אולם, העד מעיד גם על קשר עם העורר, אשר יש בו, על פניו, כדי לסבך גם את העורר כשותף לאותה עסקה.

העד סיפר עוד בהודעתו מיום 25.12.97, כי בשלב קשירת העיסקה ראה את העורר מגיע לסוכת האבטיחים של אחיו ואת האח מצביע עליו כדי לזהותו בפני העורר, זאת בטרם קיבל עליו את "השליחות".

עוד העיד כי כאשר היתה לו טרוניה ביחס ל"שכרו", פגש בעורר ליד בית אמם של האחים בקדימה, שם המתין לו בידיעה כי הוא אמור להגיע והעורר השיב לטרוניתו כי הסם היה מקולקל, וכן אמר העורר כי סוכם עימו רק על 10,000 דולר.

אכן, באותו שלב לא סיפר העד כי היה לו מפגש נוסף עם העורר, אולם בהודעה מאוחרת יותר סיפר סיפור מפורט מאוד כיצד החליט לפנות לעורר, התקשר אל הפלאפון של העורר וקבע עימו מפגש. למפגש הגיע העורר במכונית גולף ובאותה פגישה אף הציג העד לעורר את אריזות הניילון שהוא עצמו עטף בהן את הסם ומצא אותן לאחר מכן באזור בו היה הסם מוטמן.

העורר מצידו לא מסר גירסה בחקירה והכחיש תחילה כל מגע או שיחה עם העד. לאחר שעומת עם העד ובהמשך החקירה, אישר קיום השיחה הטלפונית והשיחה בקדימה, אם כי התכחש לתוכנה. כן אישר העורר כי במועד בו טוען העד כי נפגש עמו בתל-אביב, היתה ברשותו מכונית גולף, כפי שתוארה על ידי העד.

גירסתו של העד בדבר קיום השיחה נתמכת בפלט של בזק, ממנו עולה כי אכן התקיימה במועד שמסר העד, שיחה מהפלאפון של אביו של העד לפלאפון של העורר.

יוצא איפוא, כי גירסתו של העד נתמכת בראיות אוביקטיביות באופן שיש בו כדי לחזק את המסקנה כי בקשר לאותה עיסקת סמים קיים העד קשר גם עם העורר, ולא רק עם אחיו.

כידוע, איננו בוחנים בשלב זה של ההליך סתירות בגירסת העדים, ואיננו שוקלים את מהימנות העד, אלא אם כן מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורש הגירסה המפלילה.

אין לומר כי על פני הדברים העובדה כי העד לא סיפר מלכתחילה על פגישתו האחרונה היא מסוג הסתירות הללו.

אשר על כן, הערר נדחה.