בש"פ 1327/98 לרי גלדסון נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום לפיו רצח העורר את אשתו, טטיאנה, עימה היה מסוכסך במשך שנים.

סיפור המעשה, כמתואר בכתב האישום, חושף פרשיה יוצאת דופן שעלילתה התרחשה מעבר לים. על פי הנטען, בוצעה עבירת רצח בעיר ברלין. העורר שהואשם בביצועה נמלט מגרמניה לעיר סנט פטרסבורג שברוסיה, ומשם הובא לישראל עפ"י בחירתו - נוכח סרובו לחזור לגרמניה - כאן הועמד לדין.

על פי המתואר בכתב האישום, העורר ואשתו התגוררו בברלין. העורר נהג להכות את אשתו ולהתאכזר אליה. במועד כלשהו בשנת 1992 נפרדו בני הזוג, אך לטענת האישה המשיך העורר להתאנות לה, ועקב תלונתה במשטרת ברלין הועמד העורר שם לדין. האישה אמורה היתה להיות עדת התביעה המרכזית כנגד העורר במשפטו שהיה קבוע ליום 9.5.96.

על פי הטענה, ביום 3.5.96 הגיע העורר למשרדי חברת הביטוח בה עבד העד מרקולוביץ אותו הכיר כסוכן ביטוח ועמו היה מיודד. על פי בקשתו, קיבל העורר מהעד את מפתח המשרד וכן זימן העד את המנוחה טטיאנה בתואנות שווא למשרדו באותו ערב כדי להפגישה עם העורר. על פי עדותו, האמין העד מרקולוביץ כי בכך סייע לעורר לקיים פגישת פיוס עם אשתו.

טטיאנה יצאה למפגש במשרדו של העד ומאז נעלמו עקבותיה. לפי הנטען בכתב האישום נרצחה בידי העורר, אשר אף העלים את גופתה.

בית המשפט המחוזי ציווה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו בקבעו כי בידי התביעה ראיות לכאורה לכך שהעורר רצח את טטיאנה ובשל מסוכנותו קמה עילת מעצר נגדו.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

טענתו העיקרית של הסניגור המלומד היתה, כי נוכח חולשת ראיות התביעה לא קמה תשתית מספקת למעצרו של העורר. לטענתו, הראיה המרכזית של התביעה, עדותו של העד מרקולוביץ', אינה כשלעצמה יכולה להוות בסיס להרשעה, ולפיכך גם אינה מהווה בסיס למעצר. כמות הראיות בתיק מסבכת את מרקולוביץ' לא פחות מאשר את העורר וקיים חשש כבד כי העד מנסה להפליל את העורר על מנת לנקות עצמו ממעשה הרצח.

הסניגור הסתמך גם על קביעתו של בית המשפט קמא אשר קבע, כי "לו עמדה ראיה זו כראיה בודדת, לא יכולה היתה להוות אישור למעצרו של העורר". אם כך המצב, טוען הסניגור, אין בראיות הנסיבתיות הנוספות ובהתנהגות העורר לאחר העלמה של אשתו כדי לחזק את התשתית הראייתית הקלושה שבידי התביעה.

מנגד פרשה לפני באת כוח התביעה את מסכת הראיות ואת התמיכות שיש בחומר החקירה לעדותו המפלילה של העד מרקולוביץ'. המחלוקת בין הצדדים לא נסבה על תיאור הראיות אלא על הערכת טיבן ומשקלן הלכאורי של הראיות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי בידי התביעה תשתית ראייתית לכאורית מספקת בהתאם לנדרש בשלב זה של ההליכים כדי לבסס פוטנציאל ראייתי להרשעת העורר.

אמנם, צדק הסניגור המלומד כי על פני הדברים יש להתייחס בזהירות לעדותו של העד מרקולוביץ'. עם זאת, לא ניתן לקבל את הטענה כי ערכה הראייתי הוא על פניו כה קלוש וכי אין לה תמיכות בראיות נסיבתיות המספיקות לכאורה כנדרש לביסוס גירסת התביעה.

כידוע, בשלב זה של ההליך, איננו בוחנים את מהימנות העד, אלא אם כן מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורש הגירסה המפלילה. אין לומר כי על פני הדברים, עדותו של העד מרקולוביץ' לוקה בסתירות מהסוג האמור. העד, כפי הנראה, לא מיהר לנדב את המידע שמסר בסופו של דבר בחקירה, ואף שינה את גירסאותיו עד לגירסה המפלילה. לעדותו זו מתווספות הראיות הלכאוריות הנוספות שתוארו לפני. המסקנה המתבקשת מכך תיבחן בחקירתו הנגדית של העד ובבחינת הראיות כולן.

בידי התביעה ראיות כי כשנראתה טטיאנה לאחרונה לפני לכתה לפגישה האמורה, מסרה כי היא הולכת למשרדו של מר מרקולוביץ, על פי הזמנתו. עד תביעה נוסף, משאלוב, מסר כי העורר סיפר לו שנפגש עם טטיאנה במשרד של חברו בגרמניה על מנת להתפייס עמה. בבדיקת DNA

נקבע, כי סימני דם שנמצאו במשרד האמור התאימו ברמה גבוהה מאוד של הסתברות לדמה של המנוחה.

השופט קמא הביא בחשבון כראיה נסיבתית את התנהגותו של העורר בסמוך לאחר העלמה של טטיאנה. כאמור, זמן קצר לאחר תחילת החקירה המשטרתית בברלין ברח העורר מגרמניה לרוסיה. העורר טוען כי הגיע לרוסיה לצרכי עסקים אך אינו מוכן לגלות דבר בדבר טיבם של עסקים אלו.

לכאורה, על פי הראיות בעת שהותו ברוסיה ניסה העורר לשבש את מהלך החקירה המשטרתית באמצעות זיוף מסמכים. העורר הציג מסמכים על פיהם עוכבה טטיאנה על ידי משטרת סנט פטרסבורג בחודש יוני 96, כלומר לאחר המועד בו על פי הנטען, נרצחה. על פי הראיות הנסיבתיות שבידי התביעה, האישור לפיו האישה עוכבה בידי משטרת סנט פטרסבורג זוייף בידי העורר. טענה נוספת של העורר בדבר פגישתו עם טטיאנה לאחר מועד הרצח הנטען, נמצאה חסרת מהימנות אף היא.

צודק בא כוח העורר כי התנהגות מחשידה כשלעצמה אין בה במקרים רבים למלא את החסר של ראיה פוזיטיבית, אולם הנסיבות שנחשפו כאן ביחס להתנהגותו של העורר הינן יוצאות דופן במיוחד. התנהגותו של העורר, הן הימלטותו מגרמניה והתחמקותו מחקירה משטרתית שם והן נסיונותיו לזייף ראיות המעידות כי טטיאנה נמצאת עדיין בחיים, אינה מתיישבת על פניה, עם התנהגות שמקורה בחשש אופייני של כל אדם להיחקר כחשוד. ההתנהגות המיוחסת לעורר יש בה לכאורה ראיות נסיבתיות המחזקות את יתר הראיות הלכאוריות הקיימות כנגדו.

לסיכום, נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות לבסס את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים ודינו של הערר להידחות.

אוסיף עוד זאת, אין ספק כי מדובר בתיק מורכב שבירורו מחייב הערכות לוגיסטיות מיוחדת לרבות הבאת ראיות ועדים מחו"ל. לפיכך, יש לעשות כל מאמץ כי המשפט יתברר ככל שניתן, ברציפות.

אשר על כן, הערר נדחה.