בש"פ 1329/03 מטאב אבו אל קיעאן נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע טענה המשיבה, כי העורר ביצע עבירות של החזקת נשק שלא כדין וניסיון לחבלה בכוונה מחמירה. עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום משפטו. בית המשפט (כבוד השופט ב' אזולאי) נעתר לבקשה. מכאן ערר זה שבפניי.

2.ביום 1.12.02 אירעה תגרה המונית ביישוב חורה בין פלגים שונים של אותה משפחה. העורר, כך לפי כתב האישום, היה מעורב באירוע. הוא החזיק באקדח שלא כדין וירה לעבר אחרים המשתייכים לפלג היריב. היריות נורו במטרה לגרום לאחרים חבלה חמורה ומום. חרף ניסיונו של שוטר שנכח במקום למנוע את המשך הירי, הוסיף העורר וירה באמצעות האקדח. אחד הנוכחים נשרט בגבו כתוצאה מן הירי. השוטר ירה באוויר ובשלב זה נמלט העורר מן המקום. התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית משפט קמא כללה הודעות של שלושה מבני הפלג היריב, אשר לדבריהם זיהו את העורר כמי שירה לעברם. השוטר שנכח באירוע אמר, כי לא יוכל לזהות את היורה במסדר זיהוי ולפיכך לא נערך מסדר. לאור תשתית זו קבע בית המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום. בית המשפט הוסיף, כי נסיבות האירוע - לרבות הירי והפגיעה באחד מהנוכחים בעת ששוטר נמצא במקום - מצביעות על מסוכנות וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות החלופה שהוצגה בפניו.

3.מאחר ששלושה אנשים מצביעים על העורר כמי שירה, מקובל עלי את שקבעה הערכאה הדיונית, לאמור, כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. העובדה שאיש המשטרה מסר, כי לא יוכל לזהות את היורה, אין בה כדי לשנות מן המסקנה האמורה. השאלה היא האם רמת המסוכנות הנשקפת הינה כזו המצדיקה מעצר ללא שימוש בחלופה. בעניין זה דעתי שונה מדעתו של בית משפט קמא.

האירוע נשוא כתב האישום התרחש ביום 1.12.02. כבר באותו יום מסרו שני אנשים הודעות, בהן נקבו בשמו של העורר כמי שירה בעת האירוע. אדם נוסף מסר הודעה דומה ביום 9.12.02. העורר נעצר רק ביום 22.12.02. לא ניתן הסבר מדוע התעכב המעצר. אם אכן מדובר באדם שנשקפת ממנו סכנה, דומה שראוי היה לעוצרו עוד בשלב מוקדם יותר, שהרי בידי המשטרה היו הודעות שבהן נזכר שמו של העורר כמי שביצע את הירי. זאת ועוד, אחיו של העורר הואשם אף הוא בגין חלקו באירוע. האח הובא לדין בבית משפט השלום, שם הוא הואשם בעבירות של החזקת נשק בלא רשות, יריות באזור מגורים ותגרה במקום ציבורי. ההבדל בין העורר לבין האח נעוץ בכך שהעורר הואשם בעבירה של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה בגין הפגיעה - שריטה - באחד הנוכחים. מתברר כי הושג הסדר טיעון עם האח. על-פי ההסדר הודה האח בעובדות שבכתב האישום ואילו התביעה הסכימה שיוטל עליו עונש של 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. שני הנתונים שהובאו זה עתה - מועד מעצרו של העורר וההסדר שנעשה לגבי האח - מובילים אותי למסקנה כי ראוי לעשות במקרה זה שימוש בחלופה למעצר. אינני מתעלם מן החומרה של המעשים המיוחסים לעורר ומן ההבדל שבין העובדות בשני המקרים - של העורר ושל אחיו. ברם, בשלב זה השאלה שעל הפרק הינה האם ניתן להסתפק באמצעי דרסטי פחות ממעצר. עונה אני בחיוב לשאלה זו, בין היתר, מאחר שהחלופה שהוצעה, אשר שירות המבחן המליץ עליה, כללה מעצר בית מלא ביישוב אחר.

4.אשר על כן, הנני מחליט לקבל את הערר במובן זה שהעורר ישוחרר מן המעצר לחלופה שפרטיה יהיו מקובלים על בית המשפט המחוזי, אשר אף יקבע את יתר תנאי השחרור בערובה. הדיון מוחזר איפוא לבית המשפט המחוזי. העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה בבית המשפט המחוזי.