בש"פ 1332/13 מדינת ישראל נ. חנפר פתחיה

1.

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע (מ"ת 21321-02-13, השופט נ' אבו טהה ), שבגדרה הפחית בית המשפט את סכום ההפקדה שבו חויבה המשיבה כאחד התנאים לשחרורה לחלופת מעצר.

2.

נגד המשיבה הוגש כתב אישום ביום 12.2.2013. על-פי האמור בכתב האישום, המשיבה, שהיא אימו של אסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירות ביטחון, הגיעה לבקר את בנה בבית הכלא כשבשרוולה 49 כרטיסי זיכרון למכשיר נייד. לאחר שהבחינה סוהרת בכניסה לבית הכלא בבליטה בשרוולה של המשיבה, העבירה זו את הכרטיסים לכיסה. בסופו של דבר, נבדקה המשיבה על-ידי הסוהרת והכרטיסים התגלו. המשיבה היא תושבת הרשות הפלסטינית ובמועד האירוע דנן החזיקה בהיתר כניסה לישראל.

3.

כתב האישום שהוגש מייחס למשיבה את העבירות הבאות: מעשה שיש בו להטעות, לפי סעיף 134(1)(ה) לתקנות ההגנה לשעת חירום, 1945; איסור הכנסת חפץ אסור, לפי סעיף 41 ביחד עם סעיף 52 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה ); ניסיון להעברת חפץ אסור, לפי סעיף 42 ביחד עם סעיף 52 לפקודה; והכשלת עובד ציבור, לפי סעיף 288א(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה, שהיא העוררת בפני, בקשה למעצרה של המשיבה עד תום ההליכים הפליליים נגדה. בא-כוחה של המשיבה הסכים לקיומן של ראיות לכאורה וכן לקיומה של עילת מעצר בשל החשש שהמשיבה תימלט מישראל. ביום 14.2.2013 קבע בית המשפט קמא כי המשיבה תשוחרר למעצר בית מלא בעיר רהט, בכפוף לכך שתפקיד 50,000 שקל, תחתום על ערבות כספית בסך 100,000 שקל ושכל אחד משני המפקחים שהציעה יחתמו על ערבות צד ג' בסך 100,000 שקל. כן הורה בית המשפט קמא בהחלטתו שאחד הערבים, עבד אל כרים אלעתאיקה, ילווה את המשיבה לכל הדיונים שיתקיימו בבית המשפט. בנוסף, נאסר על המשיבה לעשות שימוש בכל אמצעי תקשורת עד למתן החלטה אחרת. בית המשפט קמא סבר כי מסוכנותה של המשיבה אינה ברמה גבוהה המחייבת מעצר, אך קבע כי קיים לגביה חשש להימלטות מאימת הדין. בית המשפט קמא סבר שניתן לאיין חשש זה באמצעות חלופות המעצר שהציעה המשיבה בשטח ישראל. בית המשפט קמא התרשם כי הערבים שהציגה המשיבה הם אנשים נורמטיביים המבינים את אחריותם, אשר נאותו לקחת על עצמם את משימת הפיקוח לנוכח בקשות שהופנו אליהם ממשפחתה של המשיבה. בית המשפט קמא גם התרשם מכך שהמשיבה הפנימה את חומרת המעשים המיוחסים לה, והתחשב בנסיבותיה האישיות כאשה בת 59, אם לשבעה ילדים, הסובלת מבעיות בריאותיות ונעדרת עבר פלילי. לבקשת המדינה, עיכב בית המשפט קמא את ביצוע החלטתו ב-48 שעות. בסופו של דבר, נמנעה המדינה מהגשת ערר על החלטה זו.

5.

ביום 17.2.2013, שלושה ימים לאחר מתן החלטתו המקורית, נענה בית המשפט קמא לבקשת המשיבה והפחית את סכום ההפקדה שבו חויבה מ-50,000 שקל ל-20,000 שקל, באופן שהפקדת 10,000 שקל תאפשר את שחרורה (בעוד הפקדת יתרת הסכום תוכל להיעשות בהמשך, בתוך 14 יום). בית המשפט קמא הנחה עצמו לאור פסיקתו של בית משפט זה לפיה מצב כלכלי אינו אמור להיות מכשול לשחרורו של אדם ממעצר עד תום ההליכים. כמו כן, בית המשפט קמא דחה את בקשת המדינה לעכב את ביצוע החלטתו זו.

6.

על יסוד החלטה זו הוגש הערר שבפני. המדינה סבורה כי החשש להימלטות המשיבה מהדין הוא גבוה בהתחשב בעונש המאסר הצפוי לה אם תורשע בעבירות המיוחסות לה, בתעוזה שהפגינה בביצוע העבירות המיוחסות לה וכן בשל היותה תושבת הרשות הפלסטינית. לשיטת המדינה, יש בסיס בפסיקתו של בית משפט זה לכך שלא היה מקום לשחררה לחלופת מעצר כלל, והיא נמנעה מלערור על החלטתו המקורית של בית משפט זה אך בשל התנאים המחמירים שנקבעו לשחרורה לחלופת מעצר. בעניין זה, הוסיפה המדינה והצביעה על כך שההחלטה נשוא הערר ניתנה זמן קצר ביותר לאחר שניתנה החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא, מבלי שנעשה לכאורה ניסיון מלא לעמידה בתנאים שנקבעו מלכתחילה. המדינה הוסיפה וטענה כי שגה בית המשפט קמא כשדחה את בקשתה לעיכוב ביצוע בנסיבות שבהן שינה את התנאי המהותי ביותר שנקבע לשחרורה של המשיבה.

7.

בא-כוחה המשיבה סמך ידו על החלטתו של בית המשפט קמא. לדבריו, משפחתה של המשיבה עשתה מאמץ כן לעמוד בתנאי ההפקדה, ואין לזקוף לחובתה של המשיבה את חוסר יכולתה הכלכלית. בא-כוח המשיבה הציע להדק את הפיקוח על עמידתה של המשיבה בתנאים שנקבעו גם על-ידי חיובה להתייצב במזכירות בית משפט או במקום רשמי אחר פעם או פעמיים בשבוע.

8.

לאחר הטיעון הראשוני קיימו הצדדים ביניהם שיג ושיח שבו הם הגיעו לכלל הסכמה שהיה בה לגשר, במידה רבה, על פערי העמדות שהציגו. בא-כוח המשיבה הביע נכונות לשינוי בתנאי ההפקדה המקלים שנקבעו בהחלטתו השנייה של בית המשפט קמא ולהעמידם על 30,000 שקל, וזאת לצד התייצבות של המשיבה פעמיים בשבוע בתחנת המשטרה ברהט. באת-כוח המדינה הביעה את הסכמת המדינה למתווה חדש זה, בכפוף לכך שבאי-כוח הצדדים נותרו חלוקים באשר למועד שעד אליו תהיה חייבת המשיבה להשלים את סכום ההפקדה. במישור העקרוני, באת-כוח המדינה הוסיפה וטענה כי הקשיים הנוגעים לעמידה בדרישות של הפקדה כספית או ערבות צריכים למצוא את ביטויים כבר בהחלטה הראשונה הניתנת בעניין, ולא בהחלטה שנייה הניתנת בתכוף לאחר מכן, לאחר שחלף המועד שבו יכלה המדינה לערור על ההחלטה.

9.

לאחר ששקלתי את הדברים, ובשים לב להסכמה העקרונית שאליה הגיעו הצדדים, אני מקבלת את הערר במובן זה שהתנאים שנקבעו לשחרורה של המשיבה לחלופת מעצר יעודכנו וייקבע בהם שיהיה עליה להפקיד 30,000 שקל. המועד האחרון להפקדתו של סכום זה יהיה תוך 14 יום ממועד מתן החלטתי. מועד זה, המאוחר קמעא מן המועד המקורי שעליו הורה בית המשפט קמא, נקבע לאחר שהשתכנעתי שקיימת סכנה שהמשיבה לא תצא נשכרת מקביעת התנאים, אם לא תינתן למשפחתה שהות לגיוס הכסף (השוו: בש"פ 3153/00 שלומוב נ' מדינת ישראל (9.5.2000), בפסקה 4)). בנוסף לכך, המשיבה תתייצב פעמיים בשבוע בתחנת המשטרה ברהט ותחתום בה חתימה המעידה על נוכחותה (בימים א ו-ד בשבוע, לא יאוחר מן השעה 15.00), וזאת החל ביום א הקרוב (24.2.2013).

10.

במישור העקרוני, יש להוסיף ולהבהיר, כי צודקת המדינה בטענתה שברגיל ראוי שבית המשפט יבחן את המשמעות המעשית של התנאים הכספיים הנקבעים לשחרור לחלופת מעצר כבר במועד החלטתו המקורית בנושא (וזאת מבלי לגרוע מסמכותו לחזור ולשקול אותם). עם זאת, ברי כי אין הדבר צריך לפגוע בשחרורה של המשיבה במקרה דנן.

11.

סוף דבר, הערר מתקבל בחלקו כאמור בפסקה 9 לעיל.