בש"פ 1343/11 דניאל בן סימון נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע פורטה מסכת חמורה של עבירות, בה יוחס לעורר חלק מרכזי בארבעה אירועים של סחיטה באיומים, קשירת קשר לביצוע פשע ותקיפה בנסיבות מחמירות. קורבנותיו היו אנשי עסקים, אשר בתואנות שווא ותוך השמעתם של איומים קשים, הוא סחט מהם סכומי כסף גדולים. כן נטען, שבעת שהיה עצור פנה העורר, כך על-פי החשד, אל אחד המעורבים בפרשה, וביקש להדיחו לבל יפליל אותו בחקירתו.

אישומים אלה הביאו את המשיבה לעתור למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון בבקשה, שהתקיים בבית-המשפט המחוזי ביום 13.2.11, לא נכחו העורר – שהיה עצור עד אותו מועד במעצר ימים – ובאת-כוחו, ולפיכך נדחה הדיון ביממה, בלא שמעצרו של העורר הוארך. גם ביום שלמחרת לא נכח העורר בדיון בענינו, ובית-המשפט דחה את הישיבה ליום 22.2.11. בהמשך, לבקשת המשיבה וחרף התנגדות באת-כוחו של העורר, הוקדם הדיון ליום 16.2.11 ובמועד זה הוא התקיים בנוכחות העורר אך בלא שהיה מיוצג בידי באת-כוחו. עם זאת, בשיחה טלפונית שנערכה עמה באותו מועד, הודיעה באת-כוחו כי היא מסכימה לדחיית הדיון ליום 28.2.11, ולפיכך הורה בית-המשפט המחוזי על דחיית הדיון, ובאותו מעמד קבע כי מעצרו של העורר יוארך עד להחלטה אחרת – שראיות לכאורה לחובתו מצא בית-המשפט בחומר החקירה.

על אותה החלטה בדבר הארכת המעצר נסב הערר שבפני. באת-כוחו המלומדת של העורר טענה, ראשית, כי כלל לא ניתן היה להאריך את מעצרו של שולחה שנעצר לאחרונה עד ליום 13.2 כמפורט לעיל, ומאז היה בגדר משוחרר. עוד נטען, כי כדי להורות על מעצרו החוזר, נדרשה המשיבה להצביע על שינוי בנסיבות המצדיק את שלילת חירותו של העורר, וכזאת היא לא עשתה. שנית, נוכח לשונו של סעיף 21(ב)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, אין בית-המשפט מוסמך לעצור אדם שאינו מיוצג. לפיכך, נטען, כי ההחלטה מיום 16.2 ניתנה שלא כדין ודינה – בטלוּת.

קבלתו של ערר זה אין משמעה, למצער בטווח המיידי, כי יינתן לעורר להתהלך חופשי, הואיל והוא עצור בגין פרשה אחרת. אלא שלא רק שאלה עקרונית בדבר חוקיות המעצר מונחת לפתחי, ולערר נודעת גם משמעות מעשית, וכוונת הדברים לטענת העורר לפיה נוכח האמור בסעיף 52(א) לחוק המעצרים, דיון מחודש בעניינו יוכל להיעשות רק אם תציג המשיבה עובדות או נסיבות חדשות. טענה זו איני רואה לקבל. על-פני הדברים וכעולה מן החומר שהוצג בפנַי, יש בסיס לטענה כי בהתנהלות שאפפה פרשה זו התרחשו תקלות. אלא שבירורן של אלו ענין הוא להליך אחר לעסוק בו, ולסוגיה שבפנינו עיקר הוא כי הן ניתנות לתיקון בדרך של בחינתה מחדש של סוגית המעצר על ידי בית משפט קמא. על זו להידרש לשאלות שהדיון בהן לא התקיים עד כה לגופו – קיומן של ראיות לכאורה לחובת העורר, ומידת הסיכון הנשקף ממנו, אם בכלל. אך ברי הוא, כי משאלו טרם נדונו וממילא טרם הוכרעו, לא יהא הנטל בו תידרש לשאת המשיבה במענה לאותן שאלות שונה מזה שהיה מונח על כתפיה לו התבררה כסדרה הבקשה למעצר העורר עד תום ההליכים.

אני מורה, אפוא, כי הדיון בשאלת המעצר ישוב ויתקיים בפני בית-המשפט המחוזי, ולדיון זה יתייצב המערער כמי שאינו בחזקת עצור.