בש"פ 1348/08 מוחמד גבארה נ. מדינת ישראל

בתאריך 14.10.07 הגיע העורר לכוכב יאיר, והסתובב סביב חטיבת הביניים בישוב. שעה ששתי תלמידות נכנסו לקיוסק סמוך, הלך העורר בעקבותיהן, ובשלב כלשהו הניח את ידו על חזה של אחת מהן תוך שהוא נראה מחדיר את ידו למכנסיו. בהמשך, בעת שהעורר היה ברכבו, הוא קרא לשתי תלמידות אחרות להתקרב אליו, וכאשר אחת מהן עשתה זאת, היא ראתה אותו אחוז באיבר מינו החשוף ומאונן. בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של מעשה מגונה בקטינה ומעשה מגונה בפומבי.

העורר נתון במעצר בית, והמשיבה עתרה להסיר צו שניתן בעבר והאוסר על פרסום פרטי זהותו. את הבקשה הזו דחה בית משפט השלום, ועל כך הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. לאחר ששמע את טענות הצדדים, החליט בית המשפט לקבל את הערר, ועל כך משיג העורר בפני. להשלמת התמונה אוסיף את אלה: העורר הודה בעת חקירתו במשטרת ישראל בביצועם של המעשים המיוחסים לו; מאחר והעורר עוסק בהוראה, הסכים הסנגור כי פרטי האישום המיוחסים לשולחו יועברו למשרד החינוך.

בא-כוח העורר סבור כי בחשיפת פרטי זהותו של שולחו עלול להיות כרוך נזק רב, ולמצער, נכון היה להמתין עם הפרסום עד שתירשם תשובתו לכתב-האישום. באת-כוח המשיבה סבורה כי לא הוכחו בעניינו של העורר נסיבות חריגות המצדיקות את אי-הפרסום, ונוכח הסכנה הנשקפת ממנו לציבור, פרסום זהותו הוא צעד הכרחי.

התלבטתי אם להותיר את החלטתו של בית המשפט המחוזי על כנה, וחככתי בדעתי אם לא נכון להמתין לפחות עד לתשובת העורר לכתב האישום, אשר עתידה להישמע בתחילת חודש אפריל 2008. ברם, בחינת תסקירו של שירות המבחן וחוות דעת שערכה ד"ר יעל אידיסיס מטעם ההגנה, שכנעוני כי שוב אין ספק שעניין לנו עם מי שנשקפת ממנו סכנה לצבור, ועל כן פרסום פרטי זהותו הם מסוג האמצעים אשר עשויים לסייע ביד קורבנות פוטנציאליים להישמר מפניו.

כאמור, הודה העורר בחקירתו בביצועם של המעשים שיוחסו לו, ואם תאמר כי הוא עשוי להעלות במהלך משפטו השגות כנגד כשרותה של הודייתו לשמש כראיה, מתברר כי הודאה מלאה נרשמה מפיו גם במהלך שיחותיו עם ד"ר אידיסיס. זאת ועוד, בחוות דעתה של האחרונה נאמר כי אף שאין להתייחס לעורר כמי שהנו בעל סטייה מינית מסוג אקסביציוניזם, לא מן הנמנע שהוא היה עלול להמשיך במעשיו לולא נתפס לאחר העבירות הראשונות אותן ביצע. ד"ר אידיסיס הוסיפה ומצאה כי העורר סובל מעיוותי חשיבה ואי-מודעות לחומרת מעשיו, אף שבתחום זה חל שיפור בעקבות מפגשים נוספים שקיימה עמו. גם שרות המבחן סבור כי רמת הסיכון הנשקפת מהעורר כיום נמוכה, ובלבד שהוא ישולב בתהליך טיפולי ארוך-טווח.

בנסיבות אלו, ניתן להניח כי השאלה המרכזית בה יידרש בית המשפט המוסמך להכריע, לא תהיה עוד שאלת אשמתו או חפותו של העורר, אלא בעיקר מה מידת העונש הראוי לו, או לחלופין, מהן דרכי הטיפול שיש לנקוט בעניינו. מכך מתבקשת מסקנה נוספת, היינו, כאשר שוב אין ספק כי מהעורר נשקפת סכנה, וגם אם אפשר שסבירותה נמוכה, לא יהא זה נכון להותיר את פרטיו חסויים, ולו מן הטעם כי הדבר דרוש לצבור כדי להתגונן מפניו.

אשר על כן, אני מחליט לדחות את הערר.