בש"פ 1350/11 מדינת ישראל נ. אולג חזנוב

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, יוחסו למשיב מספר עבירות – קשירת קשר לבצע פשע, הריגה, חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין. במישור העובדתי נטען, כי בחודש נובמבר 2009 פרץ ויכוח בין המשיב לאחד – חאלד חג'אזי, בעקבותיו איים המשיב לדקור את יריבו. בתאריך 17.2.10 הגיע המשיב לשכונת "נווה זאב" בבאר שבע, שם פגש את חאלד, עמו הסבו אותה שעה אחיו סאמר ושניים נוספים. בעקבות דברים שהחליפו ביניהם ביקש המשיב לשוחח עם חלאד מאחורי בניין כלשהו, והוא עשה זאת

לאחר שקשר עם אחרים לתקוף את סאמר, חאלד וחבריהם ולגרום להם חבלות חמורות. ואכן, האחים חג'אזי וחבריהם הותקפו על ידי המשיב וקבוצה שמנתה כעשרה אנשים, תוך שהתוקפים משתמשים בסכינים, אלה, ובקבוקי זכוכית. כתוצאה מאותה תקיפה נדקר סאמר מספר פעמים בחזהו, וחרף ניסיונות החייאה שנעשו בבית החולים, הוא נפטר.

2.

כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בחודש מרץ 2010, אולם חרף החודשים הלא מעטים שחלפו מאז, התעכבה שמיעתן של הראיות, ולמען הדיוק היא החלה רק לאחרונה ואמורה להמשך בארבעה מועדים נוספים במהלך החודשים פברואר ומרץ 2011. בתום 9 חודשים מיום הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה להארכת מעצרו של המשיב, עליו הורה בית המשפט המחוזי בחודש אפריל 2010. בחודש דצמבר 2010 הורה כב' השופט נ' הנדל על הארכת מעצרו של המשיב ב-27 ימים, ולבקשה דומה נעתר כב' השופט א' גרוניס בחודש ינואר 2011, הפעם ל-45 ימים. מעיניו של בית המשפט לא נעלמה חומרתן של העבירות שיוחסו למשיב, אולם נוכח התארכות ההליכים הונחה בית המשפט המחוזי לשקול את אפשרות שחרורו של המשיב, ובלבד ששירות המבחן, בתסקיר שיגיש, יכלול המלצה לכך לאחר שיבחן חלופת מעצר מוצעת. דא עקא, מתוך התסקירים שהגיש שירות המבחן בחודש פברואר 2011 עולה תמונה עגומה, ולפיה מערכת ערכיו של המשיב הינה שולית, בהתנהגותו שלובים מרכיבים אלימים וכוחניים, והוא מרוכז בעצמו ובסיפוק צרכיו. נוכח כל אלה הובע ספק באשר ליכולתו של המשיב לקבל הגבלות שיוטלו עליו. שירות המבחן התרשם כי הוריו של המשיב, שהוצעו על ידי ההגנה לפקח על תנועות בנם, הינם אנשים רציניים ואחראיים, אולם השירות העריך כי המשיב יתקשה לציית להם לאורך זמן. לפיכך, נמנע השירות מלהמליץ על שחרור המשיב, והוא חזר על כך בתסקיר משלים אותו הגיש בעקבות הוראתו של בית משפט קמא.

חרף כל אלה, ובעיקר נוכח התמשכות ההליכים, החליט בית המשפט המחוזי להורות על שחרורו של המשיב למעצר בית בבית הוריו, ונגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

3.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר שבכתב ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר שנתתי את דעתי לטענותיהם של הצדדים על פה, שוכנעתי כי דינו של הערר להתקבל. המשיב הינו אדם ממנו נשקפת סכנה ממשית לציבור, ומסקנה זו מתחייבת נוכח נסיבותיהם של האירועים אשר יוחסו לו, עברו הפלילי והתרשמותו של שירות המבחן, שהינו גוף מקצועי, נטול פניות, האמון להצביע על כל נקודת זכות לטובת נאשמים. בגין ויכוח של מה בכך החליט המשיב לגמול ליריביו – סאמר וחאלד, באלימות קשה, ואת זממו הוציא לפועל בסיועם של אחדים מחבריו. התנהגות זו מעידה על החוטא בה כי אם יינתן לו להתהלך חופשי הוא עלול לשוב ולבצע עבירות דומות, שהרי במעשיו הוכיח המשיב כי אימת הדין היא ממנו והלאה. לפיכך, בנסיבות רגילות נכון היה לקבוע כי מקומו של המשיב מאחורי סורג ובריח גם במהלך משפטו, ובלבד שהדיון מתקיים ומתנהל בקצב סביר, שהרי כל עוד לא נפלה הכרעה עומדות למשיב חזקת החפות וזכותו להתהלך חופשי. ברם, ההליכים בעניינו של המשיב מתנהלים בעצלתיים, ועל כן מקובלת עלי השקפתו של חברי השופט א. גרוניס, לפיה יש לשקול בנסיבות אלו בכובד ראש את אפשרות שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, ובלבד שיהיה בה ליתן מענה הולם לסכנה המופלגת הנשקפת ממנו. אינני סבור כי החלופה שהוצעה על ידי המשיב (מעצר בית בדירת הוריו) יכולה לשמש חלופה ראויה, ועל כן אני מחליט לקבל את הערר ולהורות על המשך מעצרו של המשיב. עם זאת, הוא יהיה רשאי לשוב ולעתור בפני בית המשפט המחוזי לשחרורו, ובלבד שתהיה בפיו הצעה אחרת לחלופת מעצר שתימצא ככזו שיש בה מענה הולם למסוכנותו.