בש"פ 1367/11 פלוני נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים נטען, כי מאז חודש דצמבר 2010, כפו העורר ובת-זוגו, כרמית אבידני, את עצמם על בני זוג המתגוררים בגבעת זאב (להלן:המתלוננים). תחילה טענו כי הם מבקשים לשכור מהמתלוננים דירה, ומשהוסבר להם כי הדבר אינו אפשרי עקב צו שהוצא לבקשת שכנתם ומנע מהם מלהמשיך בפעולות הבניה, הציעו העורר ובת-זוגו לסייע להם על ידי פנייה לאותה שכנה. על פי גרסת המשיבה, מכאן ואילך הפכו ביקוריהם של הנאשמים אצל המתלוננים תכופים יותר, ולבסוף העלו דרישה לקבל מהם סכום נכבד בתמורה ל"עזרתם בטיפול" בשכנה. לבסוף, ובצר לה הציעה המתלוננת לשלם לבת-זוגו של העורר סכום של 4,000 ₪, וכך היה. בגין העובדות האמורות יוחסו לעורר עבירות של סחיטה באיומים והסגת גבול, עבירות לפי סעיפים 428 ו-447(א)(1) לחוק העונשין, ובית המשפט נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרו עד תום ההליכים. נגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

בית המשפט המחוזי מצא כי הראיות שבידי המשיבה די בהן כדי לענות על הדרישה של "ראיות לכאורה", והשקפה זו מקובלת עלי. יתרה מכך, במהלך שמיעת הערר ביקשתי להסתייע בבא-כוח העורר כדי לאתר את המניע שגרם למתלוננים לרקום עלילת שווא נגד שולחו. לדאבוני, ההסברים שהוצעו לי אינם עומדים במבחן הביקורת, ולפחות בשלב זה של ההליכים אין לחשוד במהימנות גרסתם של המתלוננים, גם אם מלכתחילה לא ששו לפנות לרשויות החוק, ועשו זאת רק בעקבות התערבותו של שוטר.

נוכח האמור, ובהתחשב במהות העבירה (סחיטה), ובעובדה כי עניין לנו עם אסיר ברישיון שעומד נגדו מאסר על-תנאי בר-הפעלה, סבורני כי לא היה מנוס מלהורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.