בש"פ 1369/11 חאתם צאלח נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בחדרה נטען, כי בשני מועדים בחודש דצמבר 2010 איים העורר לפגוע באשתו, וכן דחף אותה בידיו והפילה ארצה. בית משפט השלום נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, לאחר שדחה חלופה שהוצעה לו – מעצר בית בפיקוחן של אם העורר ואחותו. ערר שהוגש נגד אותה החלטה, נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ועל כך משיג העורר בפני.

נקודת המוצא לדיון היא כמובן זו הקבועה בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, היינו, קיומן של ראיות לכאורה. עניין זה נבחן על ידי בית משפט השלום אשר מצא כי יש בראיות המשיבה כדי להביא להרשעת העורר, וממסקנה זו לא ראה בית המשפט המחוזי לשנות, ועל כן לא אוסיף לעסוק בה.

בית משפט השלום הוסיף ופעל על פי מצוות המחוקק, ובחן את החלופה שהציע העורר למעצרו. אולם, נוכח האמור בתסקירו של שרות המבחן, קבע כי אין בזו כדי לתת מענה לסכנה הנשקפת מהעורר לאשתו. בהחלטה זו לא מצאתי פגם, אדרבא, היא כמעט והתחייבה מאליה. עם זאת, ובכפוף לדחיית הערר, שמורה לעורר הזכות לשוב ולפנות לערכאה הראשונה ולהציע חלופת מעצר אחרת, ובלבד שתימצא ראויה. ככל שיעשה זאת, ישוב בית המשפט וישקול את הצורך בהמשך מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח.