בש"פ 1371/09 האשם יאסין נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק עמ"ת 11295-01-09, מיום 22.1.2009, בגדרה נדחה ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום בעכו מיום 12.11.2008 (מ"ת 4025-10-08) לעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק פלילי 4024-10-08.

נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בעכו בגין עבירה של תקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 7.10.2008 הגיעו שוטרים לביתו של העורר במסגרת מילוי תפקידם. בעת שהיו במדרגות הבית תקף העורר אחד השוטרים, ולאחר ששוטר אחר צעק לעברו כי הוא עצור, וניסה לגרום לו לעזוב את השוטר הראשון, נשך העורר את ידו. אף לאחר מכן כשניסו השוטרים לכבול את העורר, התנגד הוא תוך שהוא משתולל ודוחף אותם.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 12.11.2008 ניתנה החלטת בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט מ' אלטר ) בגדרה הורה הוא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. החלטה זו ניתנה למרות שתסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר בא בהמלצה לשחררו לחלופת מעצר בבית הוריו. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה, לאור הרשעותיו הקודמות של העורר, לרבות בעבירה של תקיפת שוטרים, ולאור אופי העבירות המיוחסות לו והחשש שיחזור ויתקוף שוטרים שיגיעו לביתו לבדוק האם עומד הוא בתנאי השחרור, אין החלופה שהוצעה ראויה.

על החלטת בית משפט השלום ערר העורר בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ת 11295-01-09).

ביום 22.1.2009 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' גלעד ), בגדרה נדחה כאמור עררו של העורר. נקבע כי בנסיבות הענין די בחומר הראיות הקיים בתיק כדי לבסס ראיות לכאורה כנגד העורר, מה גם שגרסתו כאילו לא ידע כי מ דובר בשוטרים אינה מגיעה מפיו אלא מפי סנגורו, באשר הוא עצמו שומר על זכות השתיקה בחקירותיו. עוד נקבע כי לאור עברו הפלילי העשיר, הכולל גם ריצוי תקופות מאסר, והעובדה כי מעל ראשו מרחפות שלוש שנות מאסר על תנאי, אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין או אף להפחית את המסוכנות הנלמדת ממעשיו.

מכאן הערר שבפניי בגדרו טוען בא כוח העורר כי שגו הערכאות הקודמות כשקבעו כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, מאחר והוא לא ידע כי מ דובר בשוטרים

באשר לא היו הם על מדים ולא הזדהו בפניו כשוטרים. עוד נטען כי המשיבה לא הראתה כי נשקפת סכנה כלשהי מהעורר וכי שגו הערכאות הקודמות עת לא קיבלו את המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה, או אף כל חלופת מעצר אחרת. בדיון שנערך בפניי הבהיר בא כוח העורר כי זה שומר על זכות השתיקה בשל חוסר אמונו בשוטרים ככלל, וכי יתכן וסבר כי מ דובר באנשי גביה של המועצה המקומית. עוד נטען כי על אף הרשעותיו הקודמות של העורר חזר הוא למוטב כפי שבא לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן שהוכן בעניינו, וכי במידה ולא ישוחרר הוא לחלופת מעצר, יתכן ויירצה מעצר לתקופה המקבילה לכל תקופת המאסר הצפויה לו.

מנגד טענה באת כוח המשיבה כי כתב האישום מתאר אירוע אלים ביותר אשר יש בו כדי ללמד על מסוכנותו של העורר. עוד נטען כי השוטרים הזדהו בפני אביו של העורר ואף הבהירו לו כי מטרת הביקור הינה חיפוש אמצעי לחימה וסמים ואילו העורר תקף אותם מיד כשהבחין בהם. בענין חלופת המעצר נטען כי לעורר עבר פלילי לרבות עבירות של תקיפת שוטרים וכי תלויים כנגדו שני מאסרים על תנאי, האחד בן 24 חודשים והשני בן 12 חודשים.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, בהודעת הערר על צרופותיה ובהחלטות הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

מטענות בא כוח העורר עולה כי אין למעשה מחלוקת ממשית בנסיבות הענין על עצם התרחשות האירועים, וטענתו מכוונת בעיקר לשאלה האם ידע העורר כי מ דובר בשוטרים. מעיון בעדויות השוטרים עולה כי אלו הזדהו לטענתם בפני אביו של העורר ואף הסבירו לו את מטרת הביקור. יתרה מכך, גרסת העורר כי לא ידע כי מ דובר

בשוטרים אינה מגיעה מפיו, באשר הוא שומר על זכות השתיקה, אלא מועלית אך כהשערה על ידי בא כוחו. בנסיבות אלו, די בחומר הראיות הקיים כדי לבסס, בהתחשב בשלב ההליכים בו מצויים אנו, תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר.

נחה דעתי גם כי בנסיבות הענין מתקיימת עילת מעצר נגד העורר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מאחר העבירות המיוחסות לעורר ובמיוחד הנסיבות בהן נעברו והעובד כי כוונו הן כלפי שוטרים, יש בה כדי ללמד כי קיים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור.

לבסוף אציין גם כי מסכים אני עם הערכאות הקודמות, שבנסיבות הענין, חרף המלצתו החיובית של שירות המבחן, אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר. זאת, הן בשל חומרת העבירות המיוחסות לו במקרה זה ונסיבותיהן והן בשל עברו הפלילי הכולל כאמור עבירות של אלימות ועבירות של תקיפת שוטרים. לא היה ככל הנראה בעונשי מאסר שריצה העורר בעברו או אף בעונשי מאסר על תנאי לתקופות ארוכות התלויים ועומדים כנגדו כדי להרתיעו משימוש באלימות. בנסיבות אלו, מסכים אני כי אין בחלופת מעצר כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו.

אשר על כן, הערר נדחה.