בש"פ 1374/97אלנעמי הייל אחמד נ. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הדרום

בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא לרון וכב' השופטים י' בנאי ונ' הנדל), אשר דחה את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופטת צ' קינן).

המבקש הקים בלא היתר (בחודש אפריל 1993) מבנה עשוי בלוקים בשטח של כ68- מ"ר (להלן: "המבנה"). יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה הוציא צו הריסה מנהלי המתייחס למבנה. המבקש פנה לבית משפט השלום וביקש את ביטולו של צו ההריסה. בקשתו זו נדחתה והוא ערער על הדחייה לבית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי הציג המבקש מסמך של היחידה לפיקוח על הבנייה המאשר הסדר עם הפלג אליו משתייך המבקש , ולפיו תעוכב הריסת מבנים בפלג עד שיימסרו לבעלי המבנים מגרשים לבנייה כחוק. נוכח האמור במסמך זה נתן בית המשפט המחוזי ארכה למבקש להרוס את ביתו עד ליום 1.1.0.94. עוד נאמר בפסק הדין, כי החל ממועד זה ייכנס לתוקף צו הריסה שיפוטי נגד המבנה וכי אם יתברר עד למועד זה שיש עיכובים נוספים בהקצאת מגרשים חלופיים לבני הפלג של המבקש יוכל המבקש לשוב ולבקש הארכת מועד. המבקש לא הרס את המבנה עד ה - 1.10.94 ובקשתו להארכת מועד להריסת המבנה הוגשה רק ב- 18.6.95. בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא לרון) נעתר לבקשה להארכת מועד ונתן למבקש ארכה עד יום 15.10.95.

בשנת 1994, לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטרם חלפה הארכה הראשונה שניתנה למבקש להריסת המבנה, הוגש נגד המבקש כתב האישום נשוא בקשת רשות ערעור זו. כתב האישום מייחס למבקש ביצוע עבודה ושימוש במקרקעין ללא היתר (עבירה לפי סעיפים 145 (א), 204 (א) ו208- לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965). ביום 14.6.96 הודה המבקש בעבירה המיוחסת לו (לאחר שקודם לכן כפר בביצועה) והורשע. בית משפט השלום חיווה דעתו אודות חומרתה של עבירת הבנייה ללא היתר ומצא חומרה יתרה בעובדה שנגד המבקש הוצאו גם צווי הריסה מנהליים ושיפוטיים ושהמבקש לא מילא אחר צווים אלה ולא ביקש הארכת מועד לגביהם (בית המשפט לא היה מודע לבקשת המבקש מ- 18.6.95 ולהחלטת בית משפט המחוזי להאריך את המועד לביצוע צו הריסה שיפוטי, שכן ב"כ המשיבה טען שלא הוגשה כל בקשת הארכה וב"כ המבקש לא העמידו על טעותו). בית משפט השלום הביא במכלול שיקוליו את מצוקת השיכון של המגזר הבדואי בכלל ושל הפלג אליו משתייך המבקש בפרט, אך הגיע לכלל מסקנה, כי במקרהו של המבקש יש לייחס למבקש עצמו אחריות לא מבוטלת לאי-מציאת פתרון דיור הולם. בהסתמך על קביעה זו ובהסתמך על הממצא לפיו לא טרח המבקש לבקש הארכת מועד לביצוע צו ההריסה השיפוטי קבע בית המשפט, כי המבקש "מפגין זלזול בוטה בחוק, תוך שהוא סומך על קולת העונשים ועל אוזלת היד של הרשויות באכיפת החוק.". בית המשפט הורה למבקש להרוס את המבנה שבנה וגזר עליו 4 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וקנס בסך 7,500 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו.

המבקש ערער על גזר הדין וטען, כי בית משפט השלום החמיר עם המבקש בהשוואה לנאשמים אחרים מבני שבטו, להם ניתנה אורכה ממושכת יותר להריסת מבנים בלתי-חוקיים שהקימו ואשר חויבו בקנסות נמוכים בהרבה. לטענתו, נבעה החמרה זו מאי-ידיעתו של בית המשפט על הארכה הנוספת להריסת המבנה שנתבקשה וניתנה ומסירובו של בית המשפט לאפשר למבקש להרחיב בהצגת האילוצים האובייקטיביים אשר גרמו לאי-השגת הסדר קרקעות ואשר יעכבו את השגתו של הסדר זה עוד מספר שנים.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא א' לרון וכ' השופטים י' בנאי ונ' הנדל) דחה את הערעור. לגישתו, גם בהתחשב בעובדה שהמבקש הגיש בקשה נוספת לדחיית מועד הריסה אין בכדי לשנות מחומרת העבירה בה הורשע, שכן הבקשה הנוספת הוגשה באיחור ניכר (שמונה חודשים לאחר תום המועד שנקצב להריסה) ומשחלפה הארכה שניתנה בעקבותיה לא הרס המבקש את המבנה. בית המשפט המחוזי לא מצא גם ממש בטיעוניו של המבקש בדבר הפלייתו, כביכול, שכן המקרים האחרים עסקו בנאשמים שהקימו מבני עץ ופח ואשר כתבי האישום כנגדם הוגשו מספר שנים לאחר הבנייה ואילו המבקש בנה מבנה מבלוקים והוצא נגדו צו הריסה מינהלי (שהפך אחר-כך לצו הריסה שיפוטי), אותו לא כיבד. עוד ציין בית המשפט, כי למעשה זכה המבקש לארכה ממושכת להריסת המבנה, עקב אי-ביצוע צו ההריסה, ובכך לא נגרע חלקו ביחס לנאשמים אחרים מבני משפחתו, שעבירותיהם קלות משלו.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו-כן הונחה בפני בקשה לעיכוב ביצועו של צו ההריסה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. ביום 13.3.97 הוריתי על מתן צו עיכוב ביצוע ארעי בבקשה. המבקש טוען, כי הערכאות התחתונות החמירו יתר על המידה בעונשו ולא נתנו ביטוי ראוי למערכת האילוצים וההסדרים במסגרתה פעל המבקש. בבקשתו הוא חוזר על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי ושב ומחדד את טענת ההפלייה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה וביתר המסמכים המונחים בפני נחה דעתי, שאין מקום למתן רשות ערעור במקרה זה. המבקש אינו מעלה כל שאלה שיש לה השלכות חוקתיות, ציבוריות, או משפטיות. טענתו מתמקדת בעונש שנגזר עליו, עונש שהחמיר עמו, לטענתו, יתר על המידה. טענותיו נבחנו כבר על ידי ערכאת ערעור אחת, שלא מצאה בהן ממש.

"הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'..רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה" (בר"ע 2853/91 פלוני נ' מדינת ישראל

לא פורסם).

(וראה גם: רע"פ 142/88 אטיאס נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 4809/90 צור נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל , לא פורסם ורע"פ 7175/96 שטרית נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

לא מצאתי, כי מקרהו של המבקש נמנה עם אותם מקרים חריגים ומיוחדים המצדיקים מתן רשות ערעור.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא בטל גם צו עיכוב הביצוע הארעי.