בש"פ 1386/09 רועי סוויסה נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור) מיום 8.1.2009 בה נדחתה בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר בקהילה טיפולית "זוהרים".

1.

נגד העורר, צעיר כבן 22, הוגש ביום 4.8.2008 כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה. על-פי עובדות כתב האישום, השליך העורר ממקום גבוה בלוק על אורן בן שמעון (להלן : המתלונן ) שפגע בראשו וגרם לו פציעה קשה. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.

בית משפט קמא קיים תשע ישיבות לדיון בבקשת המעצר (בין התאריכים 4.8.2008 – 31.12.2008) במהלכן הוכנו חמישה תסקירים מטעם שירות המבחן וחמש חוות דעת פסיכיאטריות. חוות הדעת הפסיכיאטריות קבעו כי העורר אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין, כי בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו לא היה במצב פסיכוטי, וכי פעל מתוך מודעות מלאה ותחושת נקמה וכעס על המתלונן שלטענת העורר פגע בו מינית בילדותו. בתסקירי שירות המבחן הוערכה מסוכנותו כבינונית, הוא נמצא מתאים לשילוב בקהילה הטיפולית "רמות יהודה – כפר זוהרים" (להלן: "זוהרים "), אך צויין כי אין ביכולתה של הנהלת "זוהרים" למנוע את יציאתם של מטופלים מן המוסד אף שהיא מתחייבת להודיע מיידית למשטרה אם העורר יעשה כן. עוד קבע שירות המבחן כי הוא מתלבט ביחס ליכולת העורר להתמיד במסגרת הטיפולית "זוהרים", אף שהתרשם כי העורר זקוק להתייחסות טיפולית כזו בשל התמכרותו לסמים וכי נראה שיהיה בה כדי להפחית את הסיכון הנובע ממנו. במהלך הדיונים התנגדה המשיבה לשחרור העורר לחלופה המוצעת נוכח מסוכנותו לציבור בכלל ולמתלונן בפרט. העורר מצדו טען כי עבר בהצלחה את הליכי הקבלה לצורך השתלבותו ב"זוהרים" והעובדה שנמצא מתאים יצרה אצלו אינטרס ציפייה והסתמכות שיש לכבדם. עוד טען העורר, כי שירות המבחן ראה בשילובו ב"זוהרים" אפשרות נכונה, ריאלית ומתאימה וכי מן הראוי ליתן לו הזדמנות להשתקם.

3.

בהחלטתו מיום 8.1.2009 הורה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור) על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו בקובעו כי חלופת המעצר לפיה ישהה העורר ב"זוהרים" לא תוכל לשרת את תכלית המעצר ולא יהיה בה כדי לאיין את מסוכנותו. בית משפט קמא נימק את החלטתו במסוכנות העורר הנובעת ממעשה האלימות החמור בו הוא מודה וקבע כי בנסיבות אלה אין ליתן משקל ממשי לאינטרס ההסתמכות של העורר. בית משפט קמא הוסיף וציין כי עמדת שירות המבחן אינה חד-משמעית, ועולה ממנה ספק באשר ליכולתו של העורר להתמיד במסגרת הטיפולית המוצעת, אשר אינה סגורה ואין בה כדי למנוע הימלטות, וכן קבע כי לא ניתן לסמוך על העורר שלא ימלט מ"זוהרים" וכי קיים חשש ממשי שישוב ויפגע במתלונן.

העורר אינו משלים עם קביעותיו של בית משפט קמא ומכאן הערר שבפניי.

4.

העורר שב וטוען כי בהיותו בן 10 נפגע בידי המתלונן והוא מוסיף וטוען כי החלופה שהציע מוכרת על-ידי בתי המשפט כחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא, אשר יש בה כדי לענות על החשש ממסוכנותו. עוד טוען העורר כי "זוהרים" הוא מוסד מוקף גדר המתחייב לדווח למשטרה על כל הימלטות של מטופל, כי יש בחלופה המוצעת משום הזדמנות לגמול אותו מהתמכרותו לסמים, התמכרות שגרמה לו לנקוט באלימות. העורר מציין עוד כי הוא נתון במעצר מזה כחמישה חודשים וחצי וכי שמיעת הראיות במסגרת התיק העיקרי תחל רק ביום 16.4.2009.

המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטת בית משפט קמא וטוענת כי היא ניתנה לאחר בדיקה מעמיקה וקבלת חוות הדעת ותסקירים רבים בענינו של העורר ולאחר שהתברר כי אין ב"זוהרים" אמצעים מתאימים למניעת הימלטות, ושירות המבחן אף הטיל ספק באפקטיביות של הטיפול מבחינת העורר.

5.

דין הערר להידחות. כפי שצויין, קיים בית משפט קמא לא פחות מתשע ישיבות בבקשת המעצר בהן הוגשו לו שתי חוות דעת פסיכיאטריות וחמישה תסקירי מעצר ומהחלטתו המנומקת עולה כי בחן את החומר שלפניו בקפידה יתרה טרם שגיבש את מסקנותיו בסוגיית התאמתו של העורר לקהילה הטיפולית "זוהרים" וכן את האפשרות לפיה תאוין מסוכנתו אם ישהה בה. מסוכנות העורר עולה בבירור מן המעשה שביצע בו הוא מודה, חוות הדעת הפסיכיאטריות מלמדות כי העורר עשה את המעשה מתוך מודעות מלאה ומתוך רצון להתנקם במתלונן, שירות המבחן אשר בדק את אפשרות שילוב העורר ב"זוהרים" לא המליץ על כך בשים לב לעובדה שלא ניתן למנוע את הימלטות העורר מן המוסד. עברו הפלילי של העורר ונטייתו לאלימות הנלווית לצריכת הסמים מגבירים את החשש הנובע ממנו לשלום הציבור בכלל, והסבריו באשר לעבירות אותן ביצע מגבירים חשש זה באשר לשלום המתלונן בפרט. נוכח כל האמור לעיל לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת בית משפט קמא. אוסיף ואציין כי ככלל, הליכי טיפול וגמילה אין מקומם בשלב המעצר אלא

בשלב גזירת הדין, ושחרורו של נאשם לחלופת מעצר בדרך של הפנייה למסגרת טיפולית תיעשה על כן במקרים חריגים בלבד ולאחר שקילת מכלול הנסיבות הרלבנטיות, לרבות מסוכנות הנאשם וסיכויי הצלחת הטיפול (ראו: בש"פ א' ר' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.1.2007); בש"פ 2302/09 שמיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2008)). המקרה דנן אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים וגם מטעם זה לא מצאתי הצדקה לשחרור העורר לחלופה שנתבקשה.

אשר על כן הערר נדחה.