בש"פ 1403/02 לטיף אבו לטיף נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לגילוי ראיות חסויות על פי תעודת חיסיון שניתנה על ידי שר הבטחון. בפתח הדיון טען בפני בא-כוח שלושת המבקשים והעלה את טעמיו וקו ההגנה שלשמו מבקשים הוא לחשוף את החומר החסוי.

תחילה ביקש כי יוסר החסיון ממקורות המידע, כדי שההגנה תוכל לוודא שהמבקשים לא הופללו בידי יריב כלשהו שביקש לסבכם. עוד ביקש, כי ימסרו פרטים הנוגעים לשיטות החקירה כדי שיוכלו לבסס את טענתם כי מסרו הודאות בחקירת השב"כ עקב לחצים והבטחות של החוקרים אשר ידעו כמה חשוב בעיניהם שלא להראות כעברייני בטחון. עוד טען, כי מבקש הוא לקבל חומר חקירה נוסף שברקע הארועים.

עיינתי בחומר החסוי במעמד צד אחד וקיבלתי הסברים מפורטים מבא-כוח המדינה, הנוגעים לחומר ולהשתלשלות החקירה. בא-כוח המדינה אף השיב לשאלותי. מתוך העיון שוכנעתי כי על פי אמות המידה שקבע המחוקק בעניין גילוי ראייה חסויה אין הצורך בגילוי הראיות לשם הגנה על עניינם של המבקשים ולשם עשיית צדק עדיף על פני הטעמים הבטחוניים שלא לגלותם. החומר החסוי צומצם כראוי על ידי התביעה. החומר הנוגע לטענות הזוטא ולנסיבות גביית ההודאות או קבלת התייחסות הנחקרים, ההבטחות והלחצים שהופעלו, אם וככל שהופעלו מצוי בידי באי כוח המבקשים. גם לא ראיתי בחומר יסוד כלשהו שיהיה בו כדי לבסס טענת עלילה ולו פוטנציאלית.

אשר על כן, העתירה נדחית.