בש"פ 1417/11 פלוני נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, ומיוחסת לו התנהגות אלימה כלפי אשתו, שלעתים היתה מלוות גם בגרימתן של חבלות חמורות. על פי גרסת המשיבה, התנהגותו האלימה של העורר החלה בסמוך לתחילת נישואיהם בשנת 2008, ונמשכה עד למעצרו בחודש אוקטובר 2010.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ברם, משחלף זמן רב מאז תחילת המעצר, וההליכים בעניינו של העורר התנהלו בקצב אטי, בין היתר, עקב שביתתם של פרקליטי המדינה, נעתר בית המשפט, בגדרו של עיון חוזר, לבקשה לשחרור העורר בכפוף להפקדתן של ערבויות שונות ופיקוח אלקטרוני. דא עקא, העורר התקשה להפקיד את הערבויות בהן חויב, ועל כן נותר במעצר. בינתיים נקראה המתלוננת להעיד במשפט גופו, ובשלב זה התברר כי היא שבה להתגורר בביתם של בני הזוג, ובעקבות כך ביקשה המשיבה לבטל את החלטת השחרור ולהורות על המשך מעצרו של עורר. בית המשפט נעתר לכך, ועל כך משיג העורר בפני וטרונייתו כפולה, לאמור, לא היה מקום להורות על המשך מעצרו, ולא היה נכון להתנות את שחרורו בתנאים בהם התקשה לעמוד.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר שבכתב והאזנתי לטיעונים על-פה, לא מצאתי מקום או עילה לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לצורך הדיון אהיה מוכן להניח כי המתלוננת שבה מרצונה להתגורר עם העורר. אולם בתופעה זו אין חדש, הואיל וגם בעבר, ולאחר שהעורר נהג בה באלימות, שבה המתלוננת להתגורר עמו לאחר שהייה של חודשים אחדים בבית הוריה. ובמלים אחרות, חזרתה הפעם לא נבעה משינוי שהפגין העורר באורחותיו, שהרי הוא נתון במעצר, ועל כן מוסיף להתקיים החשש שאם יינתן לו להתהלך חופשי הוא יחזור ויפגין אלימות כלפי אשתו. אכן, סכנתו של העורר אינה כללית אלא נקודתית, אולם נוכח התנהגותו בעבר כפי שמצטיירת מכתב האישום, מדובר בסכנה מוחשית שאינני סבור כי נכון להניחה לפתחה של המתלוננת, וכך סבור גם שרות המבחן.

בנסיבות אלו דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.