בש"פ 1419-24 בש"פ 1419-24

העורר שלפני מואשם בעבירות של חטיפה לשם סחיטה, כליאת שווא, סחיטה בכוח, פציעה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט, באישום הראשון; וכן בעבירה של נשיאת תחמושת (335 כדורים המתאימים לאקדח 9 מילימטר ארוזים ב-7 חבילות נפרדות) באישום השני. בית משפט קמא היה סבור שישנן ראיות לכאורה הקושרות את העורר לשני האישומים, אולם ביחס לאישום הראשון הוא היה סבור כי ישנם קשיים ביחס לראיות הקושרות את העורר לאישום זה, אותם הוא פרט בהחלטתו. לאור הקשיים האמורים היה בית המשפט סבור כי יש מקום לבחון אפשרות לשחרר את העורר בתנאים חלף מעצרו מאחורי סורג ובריח, והוא העביר את עניינו של העורר לקבלת תסקיר של שירות המבחן. תסקיר שירות המבחן התייחס לקיומו של סיכון בינוני להתנהגות אלימה ברמת חומרה בינונית מצדו של העורר, ובסופו של דבר בא בהמלצה להורות על שחרורו של העורר לחלופה של מעצר בית.

חרף המלצתו של שירות המבחן קבע בית המשפט המחוזי כי העורר ייעצר בתנאים של פיקוח אלקטרוני. בערר הנוכחי טוען בא כוח העורר כי היה מקום שבית המשפט יאמץ את המלצתו של שירות המבחן. בא כוח העורר הדגיש את הקושי הראייתי אליו התייחס גם בית המשפט בהחלטתו; הוא התייחס להמלצה של שירות המבחן; וכן להלכה הפסוקה לפיה מעצר בפיקוח אלקטרוני היא חלופה שיש לנקוט בה רק כאשר כל חלופה אחרת לא תסכון. עוד הוסיף בא כוח העורר וציין כי אחד ההבדלים בין מעצר בית מלא לבין מעצר בפיקוח אלקטרוני נוגע לקושי שעלול להתעורר כאשר העורר יצא לטיפולים פרטניים וקבוצתיים, וגם מטעם זה יש לקבל את הערר.

מנגד היה בא כוח המשיבה סבור כי יש לדחות את הערר. הוא הפנה לחומרת העבירות שיוחסו לעורר ולקביעה לפיה אלמלא הקושי הראייתי בית המשפט היה סבור כי לא היה כלל מקום לבחון אפשרות של חלופת מעצר. כן ציין בא כוח העורר את האישום השני ואת המספר הגדול של כדורי האקדח שנמצאו בחזקת העורר, עבירה שדי בה לגישתו כשלעצמה כדי להצדיק מעצר בפיקוח אלקטרוני.

לאחר שעיינתי בכל החומר ושמעתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי דין הערר להידחות. בית המשפט המחוזי היה ער למכלול השיקולים הרלוונטיים. הוא הביא בחשבון מצד אחד את החומרה הרבה של העבירות שיוחסו לעורר בשני כתבי האישום; את החשש האינהרנטי הנובע מעבירות של סחיטה באיומים לשיבוש הליכי משפט; את העבירות נושא האישום השני והחומרה הכרוכה בהן; ומהצד השני - גם את הקושי הראייתי הקיים בהתייחס לעבירות נושא האישום הראשון, קושי שלא היה די בו כדי לקבוע שאין ראיות לכאורה, אולם די היה בו כדי להצדיק בחינה של חלופת מעצר.

לאחר ששקל את כל הנושאים הללו החליט בית המשפט המחוזי כי האיזון הנכון ביניהם אינו מצדיק שחרור בתנאי מעצר בית וזאת חרף המלצתו של שירות המבחן. כאמור אינני סבורה כי החלטה זו היא החלטה שיש מקום להתערב בה במסגרת הערר. יובהר עם זאת כי ההחלטה מתייחסת כמובן למצב הדברים בעת הזו ושמורה האפשרות לעורר בבוא העת לשקול הגשת בקשה לעיון חוזר אשר תידון בהתאם לנסיבותיה אם וכאשר תוגש.

אשר על כן לאור כל האמור לעיל הערר נדחה.