בש"פ 1421/13 מדינת ישראל נ. דוד ירושלמי

1.

בפניי ערר שנסב על החלטה מיום 19.2.2013 של בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 30478-01-13, השופט כ' מוסק ) אשר הורה על שחרורו של המשיב, דוד ירושלמי (להלן: המשיב ) לחלופת מעצר.

רקע עובדתי

2.

ביום 16.1.2013 הוגש נגד המשיב כתב אישום, שתוקן בהמשך ביום 3.2.2013. כתב האישום מייחס למשיב ולנאשם נוסף את העבירות הבאות: שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וקשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.

3.

בתמצית,

על-פי כתב האישום, המשיב נטל חלק בתוכנית לשוד של קשישה ובהוצאתה של תוכנית זו לפעול. המתלוננת, קשישה ילידת שנת 1936 (להלן: המתלוננת ) עוסקת בקיבוץ נדבות בעיר העתיקה בירושלים. הנאשם השני (שעניינו אינו בפנינו) הכיר את הקשישה כמי שהסיע אותה בעבר, מעת לעת, למקומות שונים בעיר, ובכלל זה לבנק, וזאת מאחר ששימש כנהגו של סגן ראש עיריית ירושלים, אחיינה של הקשישה. על-פי הנטען בכתב האישום, לאחר שסיפרה המתלוננת לנאשם השני כי עליה להפקיד בבנק סכום של 100,000 שקל הנמצא ברשותה, הוא פנה למשיב והציע לו לשדוד את המתלוננת. בהמשך, פנה הנאשם השני לשני אנשים נוספים ושיתף אף אותם בתוכנית. למחרת היום, הציעו שני האחרים למתלוננת להסיעה לבית האבות שבו היא מתגוררת. בהמשך הנסיעה הם אספו גם את המשיב למכוניתם ונסעו עד שעצרו בתואנה כי יש תקר בגלגל המכונית. בשעה שירדו כולם מהרכב, דחף המשיב את המתלוננת ומשך את תיקה מידה. המתלוננת נפלה על הרצפה ונחבלה בברכיה ובמרפקה. השלושה הותירו אותה במקום ונסעו. בתיק נמצאו כ-20,000 שקל והמחאות, שאותן קרעו הנאשמים והשליכו במהלך נסיעתם.

4.

בד בבד עם הגשתו של כתב האישום התבקש מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. ביום 23.1.2013 קבע בית המשפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת בעניינו של המשיב וכן כי קמה בעניינו עילת מעצר והיא מסוכנות (ואף קבע כן ביחס לנאשם הנוסף, אך עניינו שלו אינו בפני, כאמור). בית המשפט קמא סבר כי המסוכנות עולה מחומרת העבירה המיוחסת למשיב ובפרט בהתחשב בכך שקדמו לה תכנון וקשירת קשר לכאורה. בהמשך לכך, הורה בית המשפט קמא לערוך תסקיר מעצר בעניינו של המשיב.

5.

תסקיר שהגיש שירות המבחן בעניינו של המשיב מציג תמונה מורכבת. המשיב הוא

בחור בן 21 שלו עבר פלילי עשיר. אך לפני מספר חודשים סיים לרצות עונש מאסר בן שלוש שנים. מתוך מאסר זה הוא ריצה שנתיים בפועל, ולאחר מכן שוחרר ברישיון. במסגרת זו עבר המשיב תהליך שיקום ארוך והשתלב בפרויקט "שושן" של הרשות לשיקום האסיר במשך שנה. במקביל, הוא שהה בתנאי פיקוח של איזוק אלקטרוני בבית הוריו. מהרשות לשיקום האסיר נמסר כי המשיב שיתף פעולה באופן מלא ונענה לטיפול וכן כי הוריו הגיעו לקבל הדרכה על מנת לחזק את תהליך שיקומו. במהלך כל התקופה האמורה לא הפר המשיב את תנאי הפיקוח ולא עבר עבירות. חרף זאת, את העבירות הנוכחיות המיוחסות לו עבר לכאורה כחודשיים לאחר שהסתיימה תקופת השיקום. התסקיר ייחס למשיב רמת מסוכנות גבוהה. עם זאת, שירות המבחן המליץ לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו שאותם העריך כמפקחים ראויים ומחויבים, ובמקביל לשלבו בתוכניות של שירות המבחן ושל הרשות לשיקום האסיר.

6.

ביום 19.2.2013, הורה בית המשפט קמא לשחרר את המשיב למעצר בית מלא המלווה באיזוק אלקטרוני, בהסתמך על המלצותיו של שירות המבחן. בית המשפט קמא קבע כי המשיב יפקיד 3,000 שקל בקופת בית המשפט וכי גם הוא וגם שני הוריו יחתמו, כל אחד מהם, על ערבות בסך 20,000 שקל. בנוסף הוציא בית המשפט קמא צו פיקוח למשיב למשך חצי שנה, וקבע כי ישולב בטיפול קבוצתי בשירות המבחן למבוגרים ובפרויקט "שושן" במסגרת הרשות לשיקום האסיר. בהחלטתו אימץ בית המשפט קמא את המלצתו של שירות המבחן. לבקשת המדינה, עיכב בית המשפט קמא את החלטתו ל-48 שעות. המדינה הגישה ערר על החלטתו של בית המשפט קמא ביום 20.2.2013, וביום 21.2.2013 הוריתי, בהסכמת בא-כוחו של המשיב, על המשך מעצרו של המשיב עד למתן החלטה אחרת.

הערר

7.

עררה של המדינה מכוון כנגד שחרורו של המשיב למעצר בית. לטענתה, עברו של המשיב מלמד כי אין לתת בו אמון. לכך מתווספת המסוכנות הגבוהה שנשקפת מהמשיב, אף לשיטת שירות המבחן. המדינה הוסיפה והצביעה על כך שכתב האישום מציג את המשיב כדמות דומיננטית וכי הוא שדחף בפועל את הקשישה שנשדדה. המדינה אף הטילה ספק ביכולתם של ההורים לשמש כמפקחים אפקטיביים, חרף רצונם הטוב, והפנתה את תשומת הלב, בהקשר זה, לכך שהעבירות הנטענות בוצעו לכאורה בעת שהמשיב התגורר בביתם.

8.

בא-כוחו של המשיב ביקש לייחס משקל להמלצותיו של שירות המבחן, ולהתגייסות שלו לאורך תקופה ממושכת לתהליך שיקום. כמו כן, הוא הצביע על כך שנאשם אחר באותה פרשה, במסגרת כתב אישום נפרד, שוחרר למעצר בית.

החלטתי

9.

לאחר ששקלתי את הדברים החלטתי לדחות את עררה של המדינה. אכן, ההחלטה בעניינו של המשיב אינה פשוטה. למשיב עבר פלילי מכביד, והוא חזר ונכשל לכאורה בעבירות, תוך פגיעה בתהליך השיקום שעבר. אף-על-פי-כן, אני סבורה שבמקרה זה יש לייחס משקל להתרשמותו החיובית של שירות המבחן מסיכויו של המשיב להשתקם, כמו גם ממחויבותה של משפחתו לסייע לו, חרף הקשיים שעולים מן התסקיר. מבחינתי, הנקודה המכרעת היא שבשנים שחלפו מאז ראשית ריצוי מאסרו ניתן היה להיווכח שהמשיב מציית לכללים של מסגרות שבהן הושם, ונוטה לסטות מדרך הישר רק כאשר אינו נתון במסגרת. בנסיבות אלה, ככל שמעצר הבית שהושת עליו כולל תנאים ברורים והדוקים דיים – כפי שנעשה – דומה שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

10.

אשר על כן, הערר נדחה והמשיב ישוחרר לחלופת מעצר בתנאים שקבע בית המשפט קמא.