בש"פ 1421/97 טיבי מחמוד נ. טיבי אלינה

רקע - עובדות והליכים

1.המבקש והמשיבה נישאו בעיר חארקוב שבאוקראינה בשנת 1981, בנישואים אזרחיים. המשיבה הינה נוצריה פרובסלבית, ילידת ברית-המועצות לשעבר, והבעל הינו ערבי-מוסלמי תושב העיר טייבה. בני הזוג התגוררו יחד ברוסיה במשך חמש שנים לאחר נישואיהם. עם סיום לימודי המבקש, בשנת 1986, חזר לארץ עם המשיבה ועם בתם הבכורה שנולדה בשנת 1982. הם התגוררו יחדיו בטייבה, כעשר שנים. בארץ נולדו לבני הזוג עוד שלושה ילדים, זוג תאומים בשנת 1992 ועוד ילד בשנת 1994.

2.היחסים בין בני הזוג עלו על שירטון. ביום 11.7.96, כעשר שנים לאחר הגעתם לארץ, פתחה המשיבה בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא. תחילה הגישה שתי תובענות כנגד הבעל: האחת (תמ"ש 12580/96), נוגעת למזונות המשיבה ומזונות ילדיה. השניה (תמ"ש 12581/96), היא תביעה למשמורת הקטינים. בכתבי התביעה טענה המשיבה, כי במשך כל שנות נישואיהם נהג המבקש לשרך דרכיו, להשפילה ולהכותה בנוכחות ילדיה וכי לאחרונה עזב את הבית והפסיק לתת כסף לצרכיה ולצרכי ילדיהם. בהמשך להליכים אלו הוגשו עוד מספר תביעות בבית המשפט לענייני משפחה על ידי המשיבה. הוגשה תובענה לצו הרחקה כלפי בעלה לפי החוק למניעת אלימות במשפחה (תמ"ש 12582/96), אך לאחר שהוברר כי אין זה ההליך המתאים, הגישה תביעה נוספת לצו הרחקה נגד המבקש ושלושה מאחיו מכוח חוק הגנת הפרטיות (תמ"ש 12584/96). נציין גם, כי הוגשה תובענה לבית המשפט לענייני משפחה, על ידי המשיבה, מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון, התשל"ג1973- (תמ"ש 212585/96).

3.המבקש הגיש, מצידו, תביעה למשמורת על הילדים (תמ"ש 12583/96 שנמחקה, בהמשך, לבקשתו) וכן הגיש מספר המרצות, בהן כפר בסמכות בית המשפט לענייני משפחה בכל העניינים המנויים לעיל. כמו כן הגיש המבקש תובענה לבית הדין השרעי לשם אישרור נישואי המבקש והמשיבה כנישואים שרעיים וייחוס ילדיהם הקטינים להם (תיק 968/96) וכן הגיש תביעת משמורת על הילדים (תיק 971/96). המבקש טען בכתבי בית-הדין שהגיש, כי המשיבה מזניחה את הטיפול בילדים ולכן אינה ראויה לגדל אותם.

החלטותיו של בית הדין השרעי

4.ביום 4.9.96 קבע בית הדין השרעי התיכון בטייבה, כי יש ליתן תוקף לנישואים האזרחיים שנערכו בין בני הזוג ולראות בהם נישואים מוסלמיים. כן נקבע, כי מכוח אישרור זה יש לייחס גם את הילדים להוריהם. החלטה זו ניתנה ללא נוכחותה של המשיבה, שהסתפקה בהודעה לבית הדין ולפיה כופרת היא בסמכות השיפוט שלו בעניינים אלה, נוכח האמור בסימן 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922 (להלן: דבר המלך), והיותה נוצריה. ביום 6.11.96 החליט עוד בית הדין, כי המבקש הוא שיהא אפוטרופסם של הקטינים. כך, הן נוכח דתם של הקטינים (שנקבעה בהחלטה עצמה כמוסלמית) והן מכוח החינוך לו זכו עד העת ההיא (עת גרו בטייבה) ודו"ח של משרד העבודה והרווחה בטייבה בעניין זה (מיום 5.8.96). יצויין כבר בשלב זה, כי המשיבה ערערה על החלטות אלה לבית הדין השרעי לערעורים (ערעור 135/96).

החלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה

5.ביום 10.12.96 פסק בית המשפט לענייני משפחה בחלק מן ההמרצות והתובענות שהובאו בפניו. אשר למזונות המשיבה, קבע בית המשפט, כי יש לדחות את טענתו של המבקש לחוסר סמכות בעניין זה. בית המשפט קבע, כי אין הדיון בעניין מזונות המשיבה מצוי בסמכותו של בית הדין השרעי, שכן סימן 52 לדבר המלך, הקובע את גדרי סמכותו של בית הדין השרעי, חל רק אם שני בני הזוג מוסלמים, מה שאינו מתקיים במקרה שבפניו, בו המשיבה היא נוצריה. לעניין זה, כך נקבע, אין חשיבות להחלטתו של בית הדין השרעי מיום 4.9.96, בה אושר תוקף הנישואים בין הצדדים, כנישואים שרעיים.

6.לעניין מזונות הילדים, קבע בית המשפט, כי אלו מצויים אכן בסמכותו של בית הדין השרעי. בית המשפט קבע כי אכן יש לראות בילדים כמוסלמים על פי הדת המוסלמית. כך, שכן על פניו בהיות אביהם מוסלמי, יש לראות בהם כמוסלמים גם כן. בה בעת, נקבע, כי אין הם נוצריים בעיני הדת הנוצרית ואין, על כן, לראות בהם "כפולי דת". מכאן, הוסיף וקבע בית המשפט, כי נוכח היות הצדדים לתביעת מזונות הקטינים מוסלמים שניהם (קרי, האב וילדיו), מצוי הסכסוך בגדריו של סימן 52 לדבר המלך, ועל כן, הסמכות הייחודית בעניין זה נתונה לבית הדין השרעי.

7.לעניין המשמורת, קבע בית המשפט, כי העניין מצוי בסמכותו. כך, שכן נוכח דתם השונה של בני הזוג במקרה שבפניו, ועקרון טובת הילד, הרי שמן הדין הוא כי ערכאה אזרחית תדון במשמורת הקטינים ולא בית דין דתי, הנעדר ממילא סמכות ייחודית במקרה זה.

8.על החלטותיו של בית המשפט לענייני משפחה הוגשו ערעורים הן על ידי המבקש והן על ידי המשיבה. המבקש ערער (ברשות) הן על הפסיקה בעניין מזונות המשיבה והן על הפסיקה בעניין המשמורת. ערעוריו נידחו (בר"ע 119/96). המשיבה ערערה (ברשות), מצידה, על הפסיקה בעניין מזונות הילדים (בר"ע 116/96). המשיבה טענה, כי אין לראות בילדיה מוסלמים אלא נוצרים, שכן על פי הדין השרעי אין הם מוסלמים. נטען גם, כי אישרור הנישואין על ידי בית הדין השרעי אינו מועיל לעניין זה וממילא, נעשה מחוסר סמכות אף לגוף העניין.

9.יצויין, כי ביום 26.2.97 הגיש המבקש לבית משפט זה בקשה לקביעת שיפוט מכוח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט1969-. לאחר קבלת חוות דעת של בתי הדין הנוגעים בדבר, החלטתי (ביום 2.7.98), כי התרת הנישואין של הצדדים תהא בבית המשפט לענייני משפחה.

הבקשה שבפני

10.ביני לביני הוגשה בפני הבקשה נשוא דיון זה (ביום 3.3.97), לקביעת שיפוט מכוח סימן 55 (רישא) לדבר המלך. בבקשה, שהוגשה על ידי המבקש (הבעל), נטען, כי יש לראות את הקטינים כמוסלמים. כן נטען, כי בשל זיקות הצדדים לתיק לדת המוסלמית, יש לקבוע את השיפוט גם בענייני מזונות המשיבה וגם בענייני המשמורת, בבית הדין השרעי ולא בבית המשפט לענייני משפחה. עיקרן של זיקות אלה (לטענת המבקש) הן דתו של המבקש (מוסלמי), מקום הולדתם של שלושה מילדי הצדדים (טייבה), החיים במשך עשר שנים מעת בואם ארצה בטייבה, היות משפחתו של המבקש כולה מוסלמית. מטעמים אלה, נתבקשתי לקבוע את סמכות השיפוט בענייני המעמד האישי בין הצדדים.

הערעור לבית המשפט המחוזי

11.ביום 29.4.97 נתן בית המשפט המחוזי החלטה בערעורה של המשיבה על פסיקת בית המשפט לענייני משפחה בה נקבע, כי הסמכות בעניין מזונות הילדים תהא בבית הדין השרעי. בית המשפט החליט, כי נוכח העובדה כי נושא סמכות השיפוט מצוי בפני בית משפט זה במסגרת הבקשה שהוגשה מכוח סימן 55 (רישא) לדבר המלך, הרי שלא יהא זה ראוי כי יחליט בעניין גופו. בה בעת, הוחלט כי עד למתן החלטתי בבקשה שבפני, יפסקו מזונות זמניים לילדים, תוך עיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה ככל שזה אמור בהעברת הדיון במזונות הילדים לבית הדין השרעי.

פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים

12.ביום 25.6.97 ניתן פסק דינו של בית הדין השרעי הגבוה לערעורים, בערעוריה של המשיבה על החלטות בית הדין השרעי התיכון בטייבה, הן לעניין אישרור הנישואין בין הצדדים בדיעבד כנישואין שרעיים; הן לעניין קביעת דתם של הקטינים כמוסלמית והן לעניין קביעת המשמורת על הקטינים אצל אביהם. בית הדין הגבוה לערעורים דחה את הערעורים. בית הדין הביע בפסק דינו ביקורת כנגד פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין האפוטרופסות ובעיקר כנגד הקביעה, כי טובת הקטינים מחייבת הישארותם בחיק המשיבה. בית הדין חזר ואישר את הקביעה, כי הקטינים עצמם הם מוסלמים בעיני הדת המוסלמית, שעה שאין הם נוצרים בעיני הדת הנוצרית. לעניין סמכותו שלו בעניין המשמורת, קבע בית הדין, כי סמכות זו צריך שתיקבע בעיקר על יסוד השתייכותו הדתית של קטין ולאו דווקא בשל דתם של הוריו. מטעם זה סבור היה בית הדין, כי הסמכות בעניין המשמורת נתונה לו, שכן הקטינים הם, לשיטתו, מוסלמים. מטעמים אלה, נידחו ערעוריה של המשיבה.

העתירה לבג"ץ

13.יצויין, כי בעקבות פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים, הוגשה על ידי המשיבה (ביום 21.7.97) עתירה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 4498/97), בה נטען, בין היתר, כי ההחלטות שניתנו על ידי בית הדין השרעי, הן בעניין תוקף הנישואין; הן בעניין השתייכותם הדתית של הקטינים והן בעניין המשמורת - בטלות, הן מחוסר סמכות והן לגופו של עניין. הרכב שדן בעתירה החליט (ביום 21.8.97) כי הדיון בעתירת המשיבה יעוכב עד להחלטתי בבקשה שבפני, לקביעת שיפוט מכוח סימן 55 (רישא) לדבר המלך.

הסוגיות שבמחלוקת

14.אין חולק, כי הסכסוך שבין הצדדים הינו מורכב ורב פנים. אולם, במסגרת הבקשה שבפני, מתבקשת לכאורה קביעת השיפוט במסגרת שלושה עניינים בלבד. הראשון , מזונות המשיבה. השני , משמורת הקטינים. השלישי , מזונות הקטינים. נדון בסוגיות כסידרן.

מזונות המשיבה

15.בית המשפט לענייני משפחה קבע, כאמור, כי עניין מזונות המשיבה מצוי בסמכותו. כך, שכן בהיות הסכסוך בעניין זה בין המבקש והמשיבה בלבד, ובהיותם בני דתות שונות, אין הדבר נופל בגדרי סמכותו הייחודית של בית הדין השרעי (וראו: המ' 121/55 פרוכטר נ' פרוכטר , פ"ד ט 1261, וכן: ע"א 250/83 סחר עומרי נ' מחמוד עבד אלפתח , פ"ד לט(2) 113). ערעור (ברשות) על פסק דין זה, בבית המשפט המחוזי, נדחה. זוהי גם עמדתה של המשיבה בבקשה שבפני. המבקש, מאידך, טוען בפני כי מירב הזיקות בתיק זה מובילות לסמכותו של בית הדין השרעי. אכן, גם אם נקבל טיעון זה ביסודו, ולפיו הזיקות הרלבנטיות הן העומדות ביסוד ההפניה על פי סימן 55 (רישא) לדבר המלך (ומבלי להכריע בעניין זה לגופו), ברי, כי כל שפורט במקרה שבפני לעניין הזיקות הרלבנטיות אינו מתייחס בעיקרו למשיבה אלא לילדי בני הזוג. המשיבה אינה חיה עוד בטייבה. נישואיה היו (לפחות במקורם) נישואים אזרחיים ולא דתיים-שרעיים. מוצאה אינו מן הדת המוסלמית או מטייבה. משפחתה אינה מתגוררת שם. אין המשיבה נוהגת על פי הדת המוסלמית. אף הזיקות לגופן (ככל שהדבר אמור בחינוך הקטינים ובמעורבותם בקהילה בטייבה), שנוי במחלוקת מצד המשיבה, הטוענת כי הזיקה בסוגיה זו היתה רופפת. מטעם זה נראה, כי ההבדלים בין זיקותיו של המבקש לדין המוסלמי ואלה של המשיבה, הם הם התומכים דווקא בהפקדת הסכסוך בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. לשיקול זה מצטרפת העובדה, שהתרת הנישואין בין בני הזוג נקבעה אף היא לבית המשפט לענייני משפחה, כמו גם תובענה בעניין יחסי הממון בין בני הזוג וצו מניעה והרחקה כנגד המבקש ואחיו, ומן הראוי, כי עניינים אלה ידונו בהיעלם אחד. על כן אני קובע, כי השיפוט בעניין מזונות המשיבה יהיה בפני בית המשפט לענייני משפחה.

משמורת הילדים

16.בסוגיית משמורת הילדים, להבדיל מסוגיית מזונות המשיבה, מצוי בפנינו גם פסק דינו של בית הדין השרעי (הן בערכאה ראשונה והן בערעור), ולפיו סמכות הדיון בסוגיה זו היא בידיו והקטינים ישארו במשמורת אביהם. כנגד, עומד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולפיו הסמכות בעניין זה מצויה אף היא בידיו, נוכח השונות בהשתייכות הדתית של בני הזוג. אכן, אין חולק באשר לשונות בהשתייכותם הדתית של בני הזוג במקרה שבפני. על כן, לכאורה, ולאור ההלכה שנפסקה בפרשת ברק נ' בית הדין השרעי (בג"ץ 304/86, פ"ד מא(2) 745, 750, להלן: הלכת ברק ) אין הסוגיה מצויה בגדרי סמכותו של בית הדין השרעי, שכן אין הצדדים לסכסוך כולם מוסלמים (כפי הנדרש בסימן 52 לדבר המלך), ועל כן יש לפנות בבקשה מכוח סימן 55 (רישא) לדבר המלך, לשם קביעת הערכאה המוסמכת. אלא מאי? בית הדין השרעי לערעורים סבר, כי הלכת ברק אינה עומדת על מכונה ויש לייחס משקל מכריע לדתו של הקטין בקביעת הערכאה המוסמכת. על כן, במקרה שבפנינו, בו אין ספק (לטענתו) כי הקטינים מוסלמים בדתם, הרי שנוכח עקרון טובת הילד ברי היה לשיטתו של בית הדין השרעי לערעורים, כי הסכסוך צריך שיתברר בגדריו.

17.יצויין ראשית , כי אין בידי לקבל את קביעתו של בית הדין השרעי לערעורים לעניין הלכת ברק . נקבע בה, כי מקום בו קיימת שונות דתית בין הורי הקטין בסכסוך משמורת, אין עוד סמכות ייחודית לבית הדין, ואז יש לפנות בבקשה מכוח סימן 55 (רישא) לדבר המלך. כך הוא בדיוק המקרה שבפנינו ועל כן, נראה כי בדין פנה המבקש אלי בבקשה שבפני, כאשר אין בידיו של בית הדין השרעי סמכות ייחודית בסוגיה זו. שנית , ולגופו של עניין בהחלטה בבקשה שבפני, נחה דעתי כי השיפוט בסוגיית המשמורת ראוי שיהיה בבית המשפט לענייני משפחה. אכן, גם אם נקבל את קביעת בית הדין השרעי באשר למתן דגש לטובת הקטין כמוסלמי, עדיין ברי, כי אימו (המשיבה) אינה מוסלמיה. במצב דברים זה, מן הראוי הוא, כי ערכאה אזרחית היא שתשקול את טובת הילד לגופו של סכסוך, ולא רק על יסוד קביעה א-פריורית בדבר השתייכות דתית של הקטין לדתו של אחד מבני הזוג (קביעה, המצויה לכאורה בספק בהיותה תלויה בערעור בבית המשפט המחוזי). שיקול נוסף הינו השיקול הבא: עיון במסמכים שבפני מגלה, כי סכסוך המשמורת אינו מנותק משורה ארוכה של סכסוכים אחרים המתבררים במסגרת בית המשפט לענייני משפחה. כך, למשל, עוד ב27.10.96- ניתן לטובת המשיבה וילדיה, צו הגנה. הוצא גם צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הקטינים (1.8.96). כן הוגשה בינתיים לבית המשפט לענייני משפחה תובענה על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973- (תמ"ש 212585/96). מטעם זה נראה, כי יש טעם ויסוד לצורך בדיון בכל הסכסוכים הרלבנטיים בפני ערכאה אחת, תוך איחוד הדיון וקוהרנטיות בין הדיונים והסעדים השונים. בעניין זה ישנו משקל לעובדה, כי השיפוט בעניין התרת הנישואין של הצדדים לבקשה שבפני, נקבע ממילא בפני בית המשפט לענייני משפחה. מטעמים אלה אני קובע, כי השיפוט בעניין משמורת הקטינים יהיה בפני בית המשפט לענייני משפחה.

מזונות הקטינים

18.השאלה העיקרית בסוגיית הסמכות לדון במזונות הקטינים, היא שאלת השתייכותם הדתית. מטעם זה פסק בית המשפט לענייני משפחה, בראשונה, כי לשיטתו הקטינים הם מוסלמים. מכאן היתה גם מסקנתו, כי הסמכות בסוגיית מזונות הקטינים מסורה לבית הדין השרעי, שכן כל הצדדים לסכסוך (המבקש והקטינים) הם מוסלמים ועל כן נופל הדבר בגדריו של סימן 52 לדבר המלך.

19.בסוגיה זו מסקנתי היא, כי אין אני נצרך להכריע בשאלת סמכות השיפוט. כך הדבר בשל מספר טעמים: ראשית , עיון בבקשה עצמה שבפני מגלה, כי לכאורה נתבקשה קביעת השיפוט רק באותם עניינים בהם החליט בית המשפט לענייני משפחה שלא כדעת המבקש (הם מזונות המשיבה ומשמורת הקטינים). נראה, כי אין המבקש טוען בפני או מבקש כי אקבע גם את סמכות השיפוט בסוגיית מזונות הקטינים. שנית , נראה לכאורה כי גם אם הייתי מתבקש להכריע בשאלת מזונות הקטינים, לא היתה לי על פי הבקשה סמכות לעשות כן. כך הדבר, שכן המבקש עצמו מניח בקשתו על האדן ולפיו הן המבקש והן ילדיו - מוסלמים המה. משכך הם פני הדברים, שמט לכאורה המבקש את הסמכות שביסוד הבקשה מכוח סימן 55 (רישא) לדבר המלך, שכן אין בפני לכאורה צדדים לדין שהם "בני עדות דתיות שונות". שלישית , סוגיית השתייכותם הדתית של הקטינים עצמם נתונה בליבון במסגרת הערעור על פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה, כפי שזו נדונה בבית המשפט המחוזי. במצב דברים זה, כסבור הייתי, כי דרך המלך תהא להכריע סופית, תחילה, בשאלת השתייכותם הדתית של הקטינים וכך, ממילא, להכריע ולשקול כראוי את שאלת הסמכות לעניין מזונות הקטינים. אכן, בדין השעה בית המשפט המחוזי את החלטתו בערעור עד לטיפולי בבקשה שבפני. בה בעת, נראה, כי אין מנוס מלהכריע בעניין השתייכותם הדתית של הקטינים לגופו של עניין (במסגרת הערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה להעביר סוגיית מזונות הקטינים לבית הדין השרעי).

20.התוצאה היא, על כן, כי אני דוחה הבקשה ככל שהיא אמורה בסוגיית מזונות הקטינים. הבקשה לעניין מזונות המשיבה ומשמורת הקטינים מתקבלת במובן זה, שהדיון בסוגיות אלה יהא בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.