בש"פ 1422/02 נדיר סדיקוב נ. מדינת ישראל

1.העורר הואשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בעבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין. על פי המיוחס לו בכתב האישום, בתאריך 8.12.01 בסמוך לחצות, הגיע המשיב עם חברתו ברכב לרחוב הרצל בנתניה. באותה שעה הגיעו לאותו מקום המתלונן יחד עם שנים מחבריו, ובעת שאלו ביקשו להחנות את רכבם בסמוך למדרכה, החנה המשיב את רכבו באותו מקום חניה בו ביקשו הם לחנות. תוצאה ממעשיו של המשיב נגרם למתלונן חתך באורך 12 ס"מ בצד שמאל של פניו, חתכים בלסת התחתונה, בסנטר ובצוואר ושריטה בדופן בית החזה.

2.עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 8.1.02 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו בקבעו כי יש בתיק ראיות לכאורה נגד העורר וכן כי העורר מסוכן לציבור. השופט דחה את בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר המוצעת בבית ארוסתו, בקבעו כי מסוכנותו של העורר אינה מאפשרת שחרור לחלופת מעצר. מכאן הערר שבפני.

הערר מכוון כנגד החלטת בית המשפט קמא שלא לאפשר שחרורו של העורר לחלופת מעצר, שכן לעניין קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר אין מחלוקת בין הצדדים. באשר לעבירה המיוחסת לעורר ונסיבות ביצועה טענה באת-כוחו של העורר כי מרשה לא יזם את התגרה, וכי דווקא המתלונן וחבריו הם שפתחו בקטטה. כמו-כן, טענה היא כי אין מדובר בעבירת אלימות קשה, שכן לטענתה אין מדובר בדקירות סכין אלא בחתכים שנגרמו למתלונן. לבסוף טענה היא, כי יש להתחשב בנסיבות חייו הקשות של העורר, וכי גם תסקיר המעצר התייחס באופן חיובי לאפשרות של חלופת המעצר בבית ארוסתו של העורר. כנגדה, טען בא-כוח המדינה כי מדובר במקרה של אדם חמום מוח שביצע מעשה אלימות קשה, והשאלה מי פתח בתגרה אינה רלוונטית לעובדה שמדובר בעורר מסוכן לציבור. על-כן, טען הוא כי חלופת המעצר המוצעת אין בה כדי להשיג את מטרת המעצר.

3.לאחר שבחנתי את טענת הצדדים הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא לעצור את העורר. מעשה האלימות המיוחס לעורר הוא מעשה אלימות קשה ביותר, ואין בעובדה שמדובר בחתכים ולא בדקירות כדי להקל מחומרתו. העורר החזיק בסכין ועשה בה שימוש לפגיעה חמורה ב פניו ובצווארו של יריבו. גם אם נכונה טענת באת-כוחו של העורר כי המתלונן הוא שפתח בתגרה אין בה כדי להעיד על מסוכנות מופחתת, שכן אין ספק שהתגובה היתה אלימה ובלתי מרוסנת. אף אם העורר חש מאויים במצב אליו נקלע, לא היתה לו הצדקה לשימוש שעשה בסכין.

השימוש באמצעי קיצוני כסכין המכוון לפנים לפתרון תגרה שהתפתחה בשל מקום חנייה, מלמד על כך שהעורר הוא אדם מסוכן. אמנם העורר הוא צעיר, ללא עבר פלילי בעבירות אלימות, ומתסקיר המעצר של שירות המבחן עולה שניתן למצוא חלופה למעצר בבית ארוסתו. עם זאת, גם בתסקיר צויין כי קשה להעריך את מסוכנותו נוכח אופיו של מעשה האלימות המיוחס לו. לפיכ ך נראית בעיני נכונה החלטתו של בית המשפט קמא שקבע כי חלופה אינה יכולה להשיג את מטרת המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.