בש"פ 1423/97 אמינוב יעקב נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באינוס אשתו, תקיפתה, כליאתה ובאיומים עליה. הוא נעצר עד תום הליכי המשפט לאחר שבית-המשפט מצא כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות. וכך תאר בית-המשפט את המסכת העובדתית שעליה הושתתו האישומים:

"העובדות הן כי המשיב נהג להכות בהזדמנויות שונות את אשתו (להלן: המתלוננת) מיום נשואיהם וזה לפני כשנה וחצי. המתלוננת נמצאת בחודש השני להריונה. כשנודע לו ביום 12.2.97 כי המתלוננת רוצה להתגרש ממנו הוא בא לחנות בה עבדה, השתולל, תקף את בעל החנות ואיים וקילל. לאחר מכן לקח את המתלוננת בכוח לדירת מגוריהם בתל-אביב ושם כלא אותה ונעל את דלת הדירה ולא נתן לה לצאת מהדירה. הוא איים עליה כי ישפוך מים רותחים על פניה כדי שאף אחד לא ירצה להתחתן איתה בעתיד, ואף הרתיח מספר פעמים מים בקומקום חשמלי. לאחר מכן גרר את המתלוננת לחדר השינה, הטיל אותה על המיטה והיכה אותה באמצעות חגורה ודרש ממנה להתפשט. משסרבה הפשיט אותה בכוח והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לסיפוק".

בערר שבפניי טען הסניגור כי העורר, שהוא בן 20 בלבד ובעל עבר נקי, מסוכן אך לאשתו. הוא התחרט על מעשיו ובנסיבות אלה ניתן להסיר את החשש לפגיעה בה על-ידי חלופת מעצר.

הייתי נעתרת לבקשה לו היה מדובר בארוע חד פעמי. דא עקא שמן העובדות המובאות לעיל עולה כי העורר נהג בדרך קבע להכות את אשתו וכי פרץ האלימות היה וחמור ביותר. זאת ועוד: הסברו של העורר כי התנהגותו האלימה היתה תגובה לרצונה של אשתו להתגרש ממנו אך מגביר את החשש כי לא יהיה בכוח חלופת המעצר - המבוססת על אמון בנאשם כי יקיים את תנאי השחרור - למנוע בעדו לפגוע באשתו אם ישוחרר ממעצרו.

אני דוחה את הערר.