בש"פ 143/03 דוד אדרי נ. מדינת ישראל

העוררים, המואשמים בבית-משפט השלום בחיפה בעבירת התפרצות לדירה בכוונת גניבה, נעצרו עד תום ההליכים המשפטיים, ואילו שותפם שוחרר בתנאים מגבילים. עררם לבית-המשפט העליון נדחה.

בהחלטה שניתנה מפי השופט אדמונד א' לוי נכתב:

לחובתו של עורר 1 נרשמו עד יום 25 הרשעות קודמות בגין עבירות שתחילתן בשנות ה-70 בעת שהיה נער, והן נמשכו עד לימינו אלה. אותן הרשעות כוללות עבירות של התפרצות לדירות מגורים בגינן הוא נשא בעונשי מאסר, אך נראה כי בכל אלה לא היה כדי להרתיעו, ובכל פעם מיהר לחזור לסורו. תמונה דומה מצטיירת מגיליון הרשעותיו של עורר 2, שלחובתו ניצבות 22 הרשעות. גם הוא נשא בעונשי מאסר, וכפי שכתב האישום הנוכחי מלמד, נראה כי טרם הפנים את הלקח הנדרש מדרכי הענישה המגוונות אשר ננקטו נגדו. העולה מהאמור היא שבעניינם של העוררים מתקיימת עילת מעצר, ואין מנוס מהמסקנה כי אין בשלב זה חלופה אשר תאיין את מסוכנותם ואת נזקם לציבור.

העוררים פנו בבקשות לעיון חוזר, כאשר טענתם המרכזית היא כי מששוחרר השותף לעבירה, שאף לו עבר פלילי, לא היה מקום לעצור אותו.

טענת האפליה לא הועלתה בערר לבית-המשפט העליון, הגם שהשותף השלישי שוחרר לפני בירור הערר. בעצם הליכים אלה לא היה ראוי לנקוט. עניינם של העוררים הוכרע כאמור על-ידי בית-המשפט העליון, ולאחר החלטה זו לא קמה עילה חדשה.

לגוף העניין, אפשר כי טענת "האפליה" לא הועלתה על-ידי באת-כוחם של העוררים באותה עת, עורכת-הדין תמר אולמן, ולדעתי בדין לא הועלתה – אם אכן כך הדבר. שכן, בעוד שהרשעתו האחרונה של השותף לעבירה היא משנת 1986, הרי שהעוררים המשיכו בפעילות פלילית רצופה עד לעצם היום הזה.

הערר נדחה איפוא.