בש"פ 1430/08ויקטור גודייב נ. מדינת ישראל

בתאריך 31.12.07, בשעות הערב, הגיע העורר לחנות בראשון לציון כשהוא מחזיק בסכין יפנית. הוא ניגש לבעל החנות (להלן: המתלונן), הצמיד את הסכין לצווארו ובהמשך דחף אותו והפילו על הרצפה. במהלך ניסיונו של המתלונן להוציא את הסכין מידי העורר, הוא נדקר בכף ידו. בשלב כלשהו עזב העורר את החנות, אולם שב אליה לאחר כ-20 דקות, והפעם החזיק בידו להב של סכין. הוא התנפל על המתלונן ודקר אותו בצווארו, ועם מוט ברזל הכה אותו. כתוצאה ממעשיו של העורר נגרמו למתלונן חתכים בעורף ובכף היד, והוא נזקק לטיפול רפואי.

בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של איומים וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 192 וכן 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

במהלך הדיון בבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, וממילא לא היתה יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של חזקת מסוכנות ועילת מעצר סטטוטורית. בפני בית המשפט המחוזי הונח תסקיר של שרות המבחן, וממנו עלה כי העורר לוקה בהתמכרות לאלכוהול, והוא הביע רצון ונכונות להשתלב בתהליך גמילה. שרות המבחן המליץ לאפשר את בדיקת התאמתו של העורר להשתלב במסגרת טיפולית סגורה, אולם בית המשפט המחוזי דחה המלצה זו נוכח הסכנה הגלומה בעורר כפי שזו משתקפת ממעשיו, והורה על מעצרו עד תום ההליכים. כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

ככל שתוכחנה העובדות הנטענות בכתב האישום, המסקנה אשר תתבקש מהן תהיה כי בעורר גלומה סכנה מופלגת בחומרתה. אפשר שפרץ האלימות בו חטא מקורו בהתמכרותו לאלכוהול, ומהתמכרות זו נכון לסייע בידו להיגמל, ככל שירצה בכך. אולם, גם זאת יש לזכור, ההליך הפלילי לא שם לנגד עיניו את מטרת שיקומו של העבריין כמטרה יחידה, ובנוסף מצווה בית המשפט לתת את דעתו לשיקולים מגוונים, כמו גמול והרתעה. עם זאת, יהא בית המשפט נוטה לאפשר הליכי גמילה של נאשם גם קודם להרשעתו, אולם, להשקפתי, נכון לעשות זאת רק באותם מקרים בהם השתכנע כי כוונת הגמילה של הנאשם כנה היא, ושהוא הקדים ונקט בהליכים שונים בכיוון זה קודם לביצוען של העבירות עליהן הוא נקרא לתת את הדין. זה אינו המצב בעניינו של העורר, הואיל והוא החליט לפנות לאפיק של גמילה רק משהחלה מרחפת מעל ראשו הסכנה הכרוכה בהרשעה בעבירת אלימות קשה. בנסיבות אלו לא יהא זה מופרז להניח כי קיימת זיקה הדוקה בין ההליך הפלילי לרצונו של העורר להשתלב בתהליך טיפולי, ועל כן אני סבור כי יש להקדים להחלטה בעניין זה את ברור שאלת אחריותו בפלילים למעשים שיוחסו לו. אם יורשע בדינו, כי אז יוכל העורר לשוב ולנסות לשכנע את בית המשפט להעדיף שיקולי שיקום על פני שיקולי ענישה אחרים. נוכח האמור, אינני סבור כי בית המשפט המחוזי נקלע לתוצאה שגויה, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.