בש"פ 1432/19 ראובן דמוזה נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 14.2.2019 בע"ח 17115-02-19 (השופטת נ' בכור ), בגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש (להלן: דמוזה ) על החלטת בית המשפט לתעבורה מיום 6.2.2019 בבא"ש 13090-01-10 (השופטת ל' שלזינגר שמאי ), והושאר בתוקפו איסור שימוש במכונית השייכת לאשתו של דמוזה.

2.

ביום 24.1.2019 נמסר לדמוזה כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 24.1.2019 לפנות בוקר נתפס נוהג ברכב כשהוא שיכור. בו ביום ניתנה גם החלטה בדבר 'איסור מנהלי על שימוש ברכב' למשך 30 ימים באשר למכונית שבה נתפס דמוזה, מכונית ששייכת לאשתו. דמוזה הגיש בקשה לביטול ההחלטה האמורה, ובהחלטה מיום 6.2.2019 דחה בית המשפט לתעבורה את הבקשה. ערר שהגיש דמוזה על ההחלטה נדחה גם הוא, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.2.2019.

3.

הבקשה שלפנַי הוגשה היום, 24.2.2019, קרי – לאחר שחלפו 30 ימי איסור השימוש במכונית. בבקשה נכתב כי "לא נדרש צעד אופרטיבי בהתאם להודעת איסור השימוש (בין היתר מכיוון שעד למועד מתן ההחלטה יחלפו 30 ימי איסור השימוש שלאורם הוגשה הבקשה הראשונית לבית המשפט לתעבורה)" (פסקה 7 לבקשה). בבקשתו, לא עותר דמוזה לסעד כלשהו. הבקשה מעלה טיעונים משפטיים ביחס לתנאים ההכרחיים והמספיקים לעמידה ב'מבחן השליטה האפקטיבית' בקשר עם עבירות נהיגה בשכרות, וביחס להתחשבות בנסיבות אישיות לצורך בחינת בקשה לביטול איסור השימוש ברכב.

4.

דין הבקשה להידחות מחמת היותה תיאורטית. כלל ידוע הוא כי לא תינתן רשות ערר מקום שבו השאלות העולות בבקשה הן תיאורטיות גרידא, וכאשר לקבלת הערר, לא צפויה להיות השפעה על המבקש עצמו (ראו רע"פ 2457/12 אפרתי נ' מדינת ישראל (3.9.2012); רע"פ 10218/17 רובינסון נ' מדינת ישראל (27.2.2018)). כך הם פני הדברים בנדון דידן; כך גם לשיטת המבקש. לא זו אף זו: גם אילו לא חלפה עדיין תקופת איסור השימוש במכונית, דומה כי העניין כולו נטוע בדל"ת אמותיו של הענין הספציפי של המבקש, ועל הפרק לא עומדת שאלה עקרונית המצדיקה דיון ב'גלגול שלישי'. מוטב היה להימנע מהגשת הבקשה; הן בהיותה תאורטית, הן בהעדר הצדקה, לפי תוכנה, לדון בעניינה ב'גלגול שלישי'.

הבקשה נדחית.